יחפה היא צועדת. לבן הבתולין והטוהר נגרר כסרח עודף על שביל
מאובק. צולעת על כפותיה המיובלות, הנסיכה. יומה הגדול נמוג
לכדי בליל חיוכים מעורפל בזכרונה. נסיכה האביר, מקיים מסורת
אבות, מקיא נשמתו ברוב מלכות והדר מאחורי שיח החרשים שליד
המשרד הראשי. הלומים ומסוחררים, הם עולים על סוסם האציל (פיגו
106, יד שלישית, מעורך דין) ודוהרים יחד לעבר השקיעה, או
הזריחה. לחיות באושר ועושר, עד עצם היום ההוא. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.