בהתקרבי לגיל ספינסטר שעון לודג' (24 ו-15 שניות אם נדייק),
זומנתי אחר כבוד לשיחת כיוון אצל מאמא עוף מכובס, מאטריאך
המשפחה, להלן סבתי שתחייה. זכורה לי היטב השיחה שקיימה עימי זו
כאילו אתמול. את ספת הקטיפה החומה. כוס התה העדינה. פירורי
העוגה בצלחתי המצוייצת. את לבד. ירתה לעברי שתחייה, עוד בטרם
קיבלה הכורסא צורת עכוזי. את לבד, ואני, יודעת גם למה, אני,
היגגה לי באושר. כמו פיצחה את גרעין האטום סבתי במו הבל פיה.
בחיוך מלא שיניים ואודם. והמון אהבה פולנית למכביר. את חכמה לא
טוב, אמרה סבתי ויספה. את חזקה לא בריא, מילמלה בעברית רצוצה.
הם מפחדים, לחשה בעיניים בורקות קונספירציה. אסור לה לאישה
להיות חכמה על הגבר. אסור. היי חכמה מתחתיו, לאטה לי. תני לו
לאחוז בהגה, ואז, בצללים נווטי אותו בבטחה. למחוזות רצונך
הגנוזים. אמרה בעיניים בורקות. זכרונות נעוריה עטורי הגברים
כדבש וחלב על לשונה.

השנים עברו חלפו. היה איש. הגיע, נשאר קצת, והלך. ואז, כבר לא
אמרה דבר. שתקה, חיבקה וחייכה בעצב. חיוך פולני. הן אמרתי לך
ילדתי. שתקה לי. ילדונת חכמה לא טוב.