נו לא יכול להיות. כוס אמכ. בשביל מה אני משלם חניה? בשביל
שישמרו לי על המכונית, נכון?! בשביל שאני לא אחטוף דוחות על
ימין ועל שמאל, נכון?! אז איפה הפאקינג אוטו?
אני יוצא מהחניה ברגל והשומר פשוט לא יודע מה לומר לי. היית פה
כמה דקות לפני חילופי משמרת. זה אותו השומר? כן? לא? לא זוכר.

איפה האוטו, אההההה!!!

אני אמצא אותך סוזי, סוזי סוזוקי שלי. אני יודע שאמצא אותך.
איפה את מתחבאת, כאן, לא, זאת "בלאנו" ולא "סוויפט".

אני אמצא אותה - השאלה היא האם היא תגרוב בלוקים או גלגלים.

יצאתי לחפש את המכונית בחוץ. חיפשתי רגלית. השומר לא יעזור
ובטח שהמשטרה האימפוטנטית לא ממש תזיז את התחת השמן שלה מכדורי
פלאפל ומפיצוחים במשמרות המיותרות והבלתי יעילות שלה.

הגעתי לבית של אחי. לקחתי את המכונית שלו, לקחתי אוכל ומים
בתרמיל והתחלתי לחפש - סיור רכוב.

חיפשתי בעיר הסמוכה. ואז איזה ביז'ו אחד (שבדיוק גמר לפרק
פיז'ו), איים עליי שאם אמשיך להסתובב במגרש הגרוטאות הבלתי
חוקי בעליל, שהוא יו"ר הדירקטוריון, המנכ"ל והבעלים שלו, הוא
יגרום לי לראות את פי הטבעת שלי מבפנוכו. נו מילא, גם ככה סוזי
לא הייתה שם. עזבתי.

המשכתי לנסוע. עברתי משחטה אחר משחטה. מגרש אחר מגרש. נכנסתי
(למרות האיסור) לטול-כרם. נתתי לאיזה סלאח איעד חמיד אחד 1000
שקלים ישראלים חדשים, העיקר שיימצא לי אותה.
"מצאתי". ואני הייתי כל-כך מאושר.
"אבל זאת סובארו אימפרזה כחולה מטאלית. לי גנבו סוזוקי סוויפט
לבנה מודל 99'"! התרעמתי.
"אני יודע שזה סובארו אימברזה, תוסיף 20 אלף והיא שלך"
ראיתי שזה לא יילך טוב אם אמשיך להתווכח איתו. בכל זאת - אחיו
הוא רעול פנים (בנים) בחמאס. עזבתי.

השארתי הודעה להורים. לאישה. לאחי. מחר, גם אם מצאתי אותה וגם
אם לאו, אני חוזר הביתה. העיקרון זה לא הפסד הסוזוקי. יש ביטוח
מקיף. העיקרון הוא ההשקעה. תארו לכם שאתם משקיעים במשהו ואז
לוקחים לכם אותו: אוטו, בית, חדר, יאכטה, אופניים, עסק. מישהו
חצוף בא ולוקח אותו.

איפה היא - בשלב זה אני מתחיל להאשים את סוזי. היא אישה, היא
ברחה. זה האופי הדפוק שלי אני יודע. אני מאניש אותה כדי להאשים
אותה.

נסעתי לאיזה ישוב בדואי קטן, שאלתי שם, אולי מישהו יודע. נתתי
שוחד לאיזה שוטר בדואי, אולי הוא יודע.

אני נטשתי, לא מחפש יותר. כמה שהמדינה קטנה זה עדיין שטח עצום,
20,000 קמ"ר. זה קשה בשביל מישהו שהוא 1 מ"ר (בלחץ).
עשיתי חישוב, כמה זמן ייקח לי למצוא אותה אם אחפש כל יום במשך
שלוש שעות ויצא שזה ייקח בדיוק שמונה מאות שלושים ושלושה נקודה
שלוש שלוש שלוש שלוש נקודה נקודה נקודה ימים למצוא את סוזי
(שנתיים וארבעה חודשים). אני אצטרך יותר מים ואוכל בתרמיל.

נמאס לי. הו! הנה שווארמיאדה. שתזדיין סוזי, שיזדיין הגנב שלקח
אותה. מחר אני אלך לביטוח ואגבה מכונית חלופית. ס'אמכ ערס.
מתיישב במכונית. טיפות עמבה מסריחה (כומו שאני אוהב). מדבר
בסלולר עם חווה. דרך הדיבורית. פעם היה קל להבחין אם אדם צריך
להתאשפז במוסד או לא. היו רואים אנשים מדברים אל עצמם במכונית
או אל החבר הדמיוני שלהם (אני אישית נפטרתי מחברי הדמיוני -
אדי- בגיל 8 - יש כאלה שעד היום מדברים איתם) והיו מבינים
שהאדם מסוכן לציבור ולעצמו. היום- בגלל הדיבורית- זה הרבה יותר
קשה לאבחנה. לכו תדעו כמה מטורפים ברחו לנו מבין האצבעות בגלל
הדיבורית.
חווה צורחת אני צורח. כולם צורחים. היא לא מבינה מה אני עושה
200 ק"מ ממנה ואח שלי שנמצא לידה מזהיר אותי "אתה תעשה שטיפה
לאוטו כדי שלא יישאר ריח של עמבה, 'בנת אותי"! יופי - לא רק
שאני צריך לשלם על השתתפות עצמית אני צריך לשלם על שטיפה.
בדואי זקן וחביב התיישב לידי, צפה בי. שתה את הקפה שלו. מסתכל
ומסתכל ומסתכל. פתחתי את החלון וצעקתי לו בערבית מחסומית "רוח,
רוח מין און"!
"מה קרה"? צעקה חווה.
"כלום. סתם איזה בדואי זקן שלא מפסיק להסתכל עליי". השבתי.
"וואלה יופי. לא מספיק שאיבדת ת'אוטו, גם ירצחו אותך מחבלים".
"הם לא מחבלים, הם לצידנו". למרות שאחרי מה שאמרתי לו ואחרי מה
שהוא שמע בדיבורית מאישתי הפרחה, זה כבר לא כ"כ בטוח.

הזקן מחייך. אני מסיים את השיחה ויוצא מהאוטו. הוא מנסה לקום,
נאחז במקל ההליכה שלו, אני עוזר לו. הוא מזכיר את אבא שלי, רק
בלי הכפייה (אה ואבא שלי שונא קפה שחור- אשכנזי).
הוא נעמד יציב. טופח לי על השכם. "אתה יודע יא עיוני. לפעמים
מה שאתה מחפש נמצא ממש במקום בו כלל לא ציפית למצוא אותו".
"ממש מנחם. מה זה אומר? מה אתה רוצה"? אני מוציא לו שטר של
חמישים. אולי זה מה שהוא רוצה?
"לא בקשיש לא, עליי יא מג'נון".
עזבתי.
 
חזרתי לחניה. עליתי לקחת את הדברים שלי מהמשרד. מדיניות החברה
קשוחה ביותר. נעלמתי ליומיים ללא הודעה מוקדמת. אין לי ותק
ואני בתפקיד זוטר. פוטרתי. אוף אי אפשר לצאת מהדלת הראשית.
צובעים שם. צריך לעשות את כל הסיבוב, לרדת דרך החניה ומשם
לצאת. שם בחניה נזכרתי. זה לא מפלס A4 אלא מפלס E4. שם המכונית
שלי.

ושם היא באמת הייתה.
עזבתי.