"תקיאי עכשיו"!
הוא צרח אלי בעיניים נוצצות מדמעות של ייאוש.
"לא, די, בבקשה תבין אותי", עניתי לו בקול חרישי.
"תקיאי את הכדורים האלה מהגוף שלך עכשיו עדי".
הוא אמר בקול חנוק.
מתחנן ברחמים, מנסה לדבר אל נפשי.

31 כדורי אדויל היו מונחים לי בקיבה עכשיו
ואני לאט-לאט הרגשתי את ראשי מסתחרר לו לאיטו.

"עדי"!!! הוא צרח עלי, פניו רטובות לגמרי
ואני מסתכלת עליו, מביטה בעיניים האוהבות שלו
וכל רצוני הוא למות. למות.

הוא התקרב וליטף את פניי.
"את יודעת מה יקרה לי אם אני אאבד אותך עכשיו"?
הוא לחש לי קרוב-קרוב לפנים.
המשכתי להתבונן בו, רחוקה מהמציאות, מחכה לתשובה
שלא תסיט את דעתי מהנושא.
"אני אמות. אני אמות יחד איתך. את יודעת שבלעדייך כלום לא
שווה".
כמה דמעות נפלו לי מעיני הישר אל הריצפה
וראשי המורכן החל להתרומם כלפי מעלה.

והוא עומד מולי, בפנים עצובות, בוכות, מיואשות, אוהבות.
והכל בגללי. הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם
בוכה. בוכה בגללי.

רציתי להתפוצץ, הסחרחורת כבר הגיעה,
ואני התחלתי לדמיין כיצד ההלוויה שלי תהיה הומה באנשים
ואיך הוא יבוא כל יום בוכה, ויניח זר טרי של פרחים.
כמו שאני אוהבת. אחרי הכל, מי מכיר אותי יותר ממנו?

קמתי לאט. נתמכת בגופו שהיה כל כך קרוב אלי
ורצתי לשירותים.
הקאתי. יחד עם כל הכדורים הקאתי את הנשמה שלי החוצה
שהייתה גוססת יחד עם גופי.
הוא רץ לכיווני, והחזיק את שערי.
"אם בנאדם מסכים להחזיק לך את השיער כשאתה מקיא, זה אומר עד
כמה אתה חשוב לו". חשבתי לעצמי באותה השניה, משועשעת מהמחשבה.
בעוד שגל נוסף של דמעות שטף את לחיי.

הוא הרים אותי לאט, ושטף את פני במים קרים
שהחיו תוך שניה את כל התאים המתים שגופי החזיק.

הוא הרים אותי על זרועותיו ונשא אותי לאט-לאט על המיטה,
השכיב אותי וכיסה אותי טוב-טוב בשמיכה עבה.
בחוץ גשם וברד דפקו על החלון
ואני חשבתי לעצמי איך הייתי רוצה להיות דמעה בעיניו של אהובי.
להיוולד בעיניו, לחיות על פניו ולמות - למות בשפתיו.
למות בשפתיו.

עצמתי עיני בשקט. והרגשתי את גופו מתקרב אליי בחיבוק
וישן על יד ראשי.
"אני בחיים לא אתן לך ללכת". שמעתי אותו לוחש.

גרוני שוב נחנק,
אך הפעם הבטחתי לעצמי להיות שקטה
וכמו ספוג גדול, לבלוע את הכל עמוק אל תוך הבטן.

בפעם הבאה שפתחתי את עייני היה כבר בוקר. קרני שמש דקות חדרו
לחדר ויצרו זוויות קטנות של אור.
הוא עדין שכב לידי, ישן בכזאת שלווה.
ואני מסתכלת עליו ומנסה להבין איך אני מסוגלת לעזוב אותו פה
כשהוא בעצם כל העולם שלי. כל העולם שלי.
כל האושר והתקווה שלי, נמצאים בבנאדם אחד, שהציל את חיי.

חייכתי לעצמי בפעם הראשונה, מזה כל-כך הרבה זמן
והחיוך היה אמיתי, יותר מכל דבר אחר.
רק המחשבה עליו, לדעת שהוא פה איתי
החזירה לי את החשק לחיים.

ושום אדם ושום דבר שבעולם
לא ימחק אותו מהלב שלי.

אף פעם לא הספקתי להודות לך,
עד כמה אתה ממלא בי כל חלק חסר.
תודה.