[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניסן ירון
/
מסע כומתה

לילה. הרוח שורקת והשמיים מאיימים לפרוץ בבכי בכל רגע. הקור
חודר. קול הנשקים המשתקשק באפודים נשמע בקצב אחיד. מדי פעם
נפלטת אנחת ייאוש מבין השורות. בדממה הם צועדים לעבר הלילה
השחור. האפודים כבדים, האלונקה פרוסה, ומבין המחשבות המפחידות
מפני ההמשך הבלתי נודע ראשם מתמלא במחשבות על בית חם, אור,
החברה... אך מחשבותיו נודדות לכיוון אחר.



שיעור התעמלות. הוא עומד מול 'המתח', מביט בו, ובזינוק חד עולה
ואוחז במוט. זהו תורו, וכולם מביטים בו בציפייה לראות כמה
פעמים יצליח לעלות. כפות ידיו מזיעות ומאיימות להפילו. השמש
בעיניו והוא עולה. אחת, שתיים, שלוש, המורה סופר. הוא הצליח
לעלות  שבע פעמים וירד. לא משהו, הוא חושב. אבל  המורה אומר
משפט שיזכור עוד שנים- יש לך מבנה גוף יציב, אם תקפיד לעשות
הרבה מתח תראה איזה כתפיים יהיו לך.
כל ילדותו הוא היה רזה, רזה מדי. הכי קטן בבית, הכי חלש.
עכשיו, כשהוא כבר בן שש עשרה, התחיל סוף סוף לגבוה ולהתרחב. על
גופו חולצת טריקו סגולה עם סמל הסיירת. קיבל אותה במתנה מאחיו.
חבריו מעריכים אותו. אומרים שאולי גם הוא יהיה יום אחד מפקד
צוות בסיירת צנחנים.



צמרמורת חולפת בגופו והוא רועד. לא מרגיש כל כך טוב. החולצה
הרטובה נדבקת לגבו. ככה זה במסעות, הוא אומר לעצמו. בזמן
הצעידה אתה מתפלל אל הקור והרוח שיקררו אותך קצת, אך כשתבוא
העצירה, הרוח הקרה עוד תעניש אותך על שהעזת להזיע.
כבר עברו שעתיים מתחילת המסע והברך כבר החלה להציק. הכדורים
נחים בכיסו, מחכים לרגע בו ייקראו לדגל, לגאול אותו מכאבו. אך
לעת עתה הוא עוד יחכה. הוא כבר יודע למה לצפות. אחרי הכול, רק
לפני שלושה שבועות סיים מסע של שישים קילומטרים ואח"כ במשך
שבוע כמעט שלא יכול היה ללכת. הרופא אמר לתת לברך לנוח ולא
לצאת למסע הבא. אבל איך אפשר? והמחשבות שוב נודדות.    



היה זה קיץ חם. מדשאות הקיבוץ הירוקות כמו קוראות לך להימרח
עליהן בהתפנקות חתולית ולהתגלגל על הדשא בצחוק ילדותי. השמחה
באוויר. קבוצת נערות חייכניות מביטות בו טיפה יותר מהרגיל. הוא
חש את האושר מתפשט באיבריו. בגופיה ומכנסיים קצרים יוצא לריצה.
מקפיד לרוץ קצת בתוך הקיבוץ כדי שיראו אותו לפני שהוא יצא אל
השדות לרוץ בין השיבולים המבשילות. הכי אהב לרוץ בשעת השקיעה
שבה הכול נצבע אדום-כתום. רק כלבי הבדואים שמדי פעם היו רודפים
אחריו, עוזבים את מאהל בעליהם כדי להרחיק אורח בלתי קרוא, היו
מפרים לעתים את השלווה שהייתה נוסכת בו הריצה. הוא חש זאת
באיבריו. בעוד כמה חודשים, עם הגיוס, הוא כבר יהיה מספיק חזק
ויצליח להתקבל לסיירת.



כאב חד מחזיר את מחשבותיו למציאות העכשווית. הברך.
ידעתי שזה יגיע, הוא אומר לעצמו, אך לא ידעתי שזה יהיה כל כך
מוקדם.
בפעם שעברה זה התחיל אחרי חמישים קילומטרים. כעת חלפו רק חמישה
עשר. מתוך תשעים.
הוא מוציא כדור אקמול מכיסו ומכניסו לפיו. מוסיף עוד אחד ליתר
ביטחון. ההליכה אינה נגמרת. הקצב שלו יורד והוא עובר לסוף
התור. הכאב מפלח את בירכו, אבל הוא לא מפסיק. מופתע מיכולתו,
הוא ממשיך ללכת, מנסה להתעלם מהכאב ולשוב למרכז התור. קשה לו.
הזיעה והקור לא מקלים עליו. רק עוד שבעים וחמישה קילומטרים
לכומתה האדומה...



את השלב הראשון - גיבוש הצנחנים, הוא כמעט ולא עבר. אחיו המ"פ
בירר את הציון שלו ואמר לו בקול כאוב כי יכין עצמו לאפשרות שלא
יתקבל לחטיבה האדומה. אבל בסוף הוא התקבל ועכשיו הוא בגיבוש
לסיירת.
לילה. השמים זרועי כוכבים ורוח מדברית חרישית מעיפה שכבת אבק
דקה על אוהלי הסיירים. הוא יושב ומחליף את המדים החדשים שכבר
הספיקו להתבלות היום. כולם מסביבו כבר ישנים והוא מהרהר ביום
הראשון של הגיבוש. לא היה כל כך נורא, הוא חושב. הוא מסיר את
בגדיו בזהירות לא לשפשף את אזורי הבשר נטול העור. צל אחיו
המלווה אותו נראה היום כאילו דוחף אותו קדימה. רק עוד יום אחד
ויהיה בסדר. מרחוק הוא מזהה אורות ירקרקים מרצדים, נעים
לכיוונו. אלו הם מקלות "סטיקלייט" בידי המפקדים. ההקפצה בדרך.
הוא לובש בזריזות את המדים ומבין שהלילה כבר לא ישן. מתמתח
ומכין עצמו. היתרון עימו, כולם רדומים והוא נעמד ראשון. קדימה,
יום אחרון...



שוב זה הכאב שמשיב אותו למציאות. נעץ בברכו, גופו שתוף זיעה,
רגלו ישרה כסרגל. הברך לא מתכופפת.  הכדורים נגמרו ובכלל לא
עזרו. הזיעה נובעת גם בגללם, כנראה. ראייתו מטשטשת והוא רואה
מולו את פני אבא האומרות לו - אסור להפסיק, אסור לוותר. פני
אחיו אומרות לו - אצלנו לא פורשים. ההחלטה בלבו ברורה. אגיע
לסוף גם אם זה יהיה על אלונקה. אלך עד שאפול.



לבו מלא גאווה ופניו של אבא היו שוות את הכול. כולם ידעו
לפניו. גם הפעם אחיו בירר איך היה בגיבוש וסיפר לכולם. לכולם
חוץ ממנו, שיקבל את התשובה הרשמית כמו כולם...
בטירונות הגיעה ההתפקחות. לא ג'ימס בונד ולא הפריצה לאלקטרז.
ריצות, זחילות, אימוני נשק. והוא רזה וקטן ליד חבריו לצוות.
צלו של אחיו מרחף סביבו. שיחה עם המפקדים. מצפים שישתפר
ושיתחיל זאת מהמסעות. אבל מאז קורס הצניחה החלה הברך לכאוב,
ומה יהיה הלאה?



צינתה של ירושלים כמו לועגת לקור הלילה של השפלה, היכן שהתחיל
מסע הכומתה. הזוי הוא מובל בידי חבריו לצוות. כבר חמישים
קילומטר שמחכה שרצועת בירכו תקרע וייפול, אך כמו נידון לנצח של
כאב נורא, היא מסרבת לסידור. הוא עבר הרים וגבעות. הירידות
קשות לו מהעליות כי צריך  לקפל  את הברך. אל דאגה, מכאן כמעט
הכול בעליה, מנחם עצמו בחיוך ציני בלתי נראה. צפירות העידוד של
נהגי המכוניות מעידות כי קרובים הם מתמיד לגבעת התחמושת. צעקות
שמחה מסביבו והמפקדים משבחים. קדימה! ריצה אחת לסיום, תרוץ
ותבכה, זה שווה את זה! אך הוא מתעלם מקריאת מפקד הכיתה. הוא לא
צריך לדבר עם הרופא, בראשו כבר מתבהרת התמונה. חוץ ממנו, כולם
יצטרכו להתרגל לרעיון. הברך כבר לא תשוב לתפקוד מלא. את המסע
הוא כבר כמעט סיים, אך לוחם בסיירת, הוא כנראה כבר לא יהיה.
ממחר נצטרך לחשוב על חלום חדש.
בינתיים בוא פשוט נסיים את המסע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מנקה רחובות זה
מעניין, אבל
אולי נלך על נהג
מונית דווקא?

הקופירייטר של
אלוהים מחלטר
בייעוץ לצעיר
בשם מרטין
סקורסזה


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/9/07 0:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניסן ירון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה