ערום ועריה,
משפיל מבט נבוך, עייף.
מנסה לטשטש את נשמתך הטועה בעיני
מעביר עצמך בקלילות על דעתי
בניסיון נוסף לחדירת שכבת הכאוס החדשה.
כך עמדת מולי.

ערום ועריה,
ניצב מולי שקוף כל כך
ומהווה עבורי ביוץ יצירתי רגעי,
אותו אחד ממנו נוטפת מיניותי שלוחת כל רסן
אל מול כל האינטלקט הזחוח שלך.
כמה שאתה מדבר - בעיניים כלות מתמוססות לפני...

ערום ועריה,
כואב, מובס, נחנק, מטושטש מחולשתך.
מנסה להשיל מעליך, מולי, כל כאב מיותר
שנצבר עם הזמן.
במילים גבוהות, רחוקות וקפואות
מסביר את קול ההיגיון והשכל הישר
אותו זמזמת בנפשך תדיר, כל אותן שנים אבודות.

ערום ועריה,
התערטלת מולי במילותיך הרטובות
מלקקות את מליחות זיעתי השוטפת פנימה את חרדתי
בודק את כושר הסיבולת שלי אל מול עינך החודרות
מתבוססות בהסבר צולע ומנתחות בקפידה,
קולות סמויים שהחנקת מבפנים.

ערום ועריה,
בגלגול אחר, בזמנים בודדים, ברגעים של חסד
הבלתי תלויים בשעה, מקום או אנשים -
היינו מתאחדים לגוף ונשמה אחת,
לעוצמת מסיסות הרגש, נימוחה עם גופות משתלבים,
לסחרחורת מטורפת, לרכבת שדים מעופפת, לחיים...

ערום ועריה
ניצבת מולך בבשלותי, דקה לפני הבערה.
מניעה עצמי מלהביא אותך להתפרקות הטבעית
לדעיכה, לגהירה האין סופית לתוכי,
דקה לפני האין בושה מבחינתי - מושכלת מרצון
ומחליטה שלא למהול את מרחב המחיה שלך לתוך נשמתי.

7.9.07