עוד בוקר. אני קמה בבת אחת, ושלא כמו אשת לוט, לא מסתכלת אחורה
לעבר המיטה החמה והמפנקת. שוטפת את קורי השינה האחרונים
ומצחצחת שיניים אל מול המראה, מביטה בעצמי לכמה דקות קטנות:
עיני עופר אפרפרות וגדולות, שער שטני גולש ברכות על כתפיים
לבנות, שקופות כמעט. אני מחייכת לעצמי בפה מלא שיניים לבנות
מתוך הקצף של משחת השיניים. "וואלה, חיים טובים יש לך את", אני
מזמזמת לעצמי את המנון הבוקר שלי, שמה חזייה, תחתונים נקיים,
חולצה לבנה ומעומלנת מכוסה בבלייזר קטיפתי וסגלגל עם מכנסיים
מחויטים שמבליטים את תווי גופי החמוד.
ביציאה מהאוטו לעבר המשרד אני משתהה לרגע... מה שכחתי? שיט,
הפלאפון נשכח מלבי בפעם השנייה השבוע. אני פולטת קללה עסיסית
כשצל חולף אל מול זגוגית חלון הרכב. אני רואה שהוא מחייך. "כזה
מראה מלבב עם כזה פה?" אני נבוכה, מצחקקת קלות כמו בלונדינית
מטומטמת שעדיין לא גידלה מוח וחושבת לעצמי אם יש איזשהו מנגנון
גנטי שגורם לכל אישה להתנהג כך כשהיא רואה חתיך מהדס לידה.
ארבע שעות אחר כך אני מוצאת את עצמי אתו בהפסקת צהריים,
המוחיטו עולה לי קצת לראש שעד שאני שמה לב למגע כף היד שלו על
בד המכנסיים שלי, אני כבר משרבבת שלוש מילים גורליות. "תבוא
אליי הערב?"
אני נועלת את המשרד ומנסה לשיר שיר שנתקע לי בראש עוד מהנסיעה
לעבודה הבוקר. תוך כדי אני כבר יודעת בדיוק מה יקרה הערב, ואני
יודעת שבסופו אני אצטער.
הוא מגיע אליי בדיוק בעשר ושתיים עשרה דקות עם ניחוח 212
שמפוזר לכל עבר. הוא אפילו לא אומר שלום וניגש ישר לנשק אותי,
אני לא מתנגדת. החולצה יורדת ואני מרגישה את הידיים שלו על
החזה שלי. מאוד מהר אני שומעת את הצליל המתכתי של החגורה
הנפתחת שלו ומרגישה את האיבר העקשן והסלעי שלו בין רגליי.
הוא פותח אותי על המשקוף של המטבח. אני שומעת אותו מתנשף עליי
ומרגישה את הזעה שלו נספגת עליי יחד עם הבושם הריחני. זה מה
שאני רוצה? זה באמת מה שאני צריכה? ארבעה גברים חדשים בכל שבוע
בתוכי? הוא גומר באות גניחה חלושה ומפסיק לי את המחשבות.
בשעה אחת שלושים וארבע אני אוספת את השאריות של עצמי אל המיטה
החמה והמפנקת. "קחי אותי", אני חושבת.
למחרת בבוקר אני שוב מתעוררת. "וואלה, חיים טובים יש לך", אני
מסננת מעבר למברשת השיניים בלי חיוך ויוצאת לעוד בוקר.