משוועת
לאותו רגע נדיר
של השלמה:
עם הבדידות של הקיום;
עם התהום שמקיפה;
עם המילים המעוותות,
המשקרות,
המתקרבות אך לא נוגעות;
עם הצמא
שלא יורווה;
עם הטבעיות שבחוסר השליטה;
עם הצפות
של רגשות
ומחשבות
וצעקות לא נצעקות;
עם פרדוקסים,
או אפילו עם
ניגודים פשוטים;
עם מי שהייתי,
ובעיקר עם מי
שהפכתי להיות.

רגע נדיר כזה
של השלמה
מכנה אני:
שלווה.
אבל יכול להיות שזהו בעצם יאוש.
וזה כנראה כלל לא משנה איך אני קוראת לזה.
ואולי, בעצם, אין הרבה הבדל.



אפילו כשאתה נוגע בי,
אין זה באמת מגע:
רק דחייה בין אלקטרונים.

אני משוועת לאותם רגעים נדירים שבהם
אתה מחבק אותי
ואני משאירה
את הבדידות
ואת האלקטרונים
על הדף.