אני לא יודעת מה אני רוצה.
הכתיבה נעשית רטובה מכל ההשתפכויות חסרות התועלת, והיצירתיות
והאסטרטיביות נדחקות לשוליים כאמן קברט חובבני שמסכל רגליו על
במה מעופשת.
העשן מסתובב כספירלה סביב כל האנשים שלוגמים מכוסות הבירה
הנאות לשעות הלילה הקטנות / מתחשק לי להוציא רובה מהארנק הנשי
ולירות לכולם בראש רק כדי לשמוע את הכוסות נשברות בצאתי מהבר.
הסרטים הגדולים / הוויכוחים החריפים על תובנות החיים נעשים
בידי בובות ברבי מתחלפות.
השער של כל הבחורות היפות נעים למגע / אפילו השדיים.
החריפות נעשית סטנדרט, קמצוץ של ציניות בניסיון להוכיח כמה לא
ניתן לחדור פנימה אל תוך משאלת לבו של אדם,

לחלוץ פקקי שעם מתוך המחשבות,
לגמוע את הראש שלי כיין ישן וגרגרני.

ההתפכחות נעשית תחת פיקוח עינו החדה של אב הבית.
הוא מכסה בשמיכה סמוקה ונושק למצח כל האבודים באשר הם,

בתעלות פרו,
בשדות התירס בצ'ילה,

במערות הבניינים הנטושים של תל אביב הלבנה והיפה.
אין יותר מעוף, אתה שוכב והראש מנטרל את כל החוויות של החודש
האחרון. נבלע בתוך המחויבות, והדחף הזה שיושב לך בקרון האחרון
מכונס בעצמו, להוציא מתוך הארנק, בפעם האחרונה, חפץ שישמש אותך
להזיע זעה קרה ולהוציא את כל הרעל מהארובה.
אין לי שום כוונה לעשות רושם על אף אחד, לא דעות חלוקות
וממולחות, לא באלגנטיות, לא בחוצפה ססגונית של נשיכות השפה
התחתונה וסטייה קלה בהליכה על עקבים דמויי נעץ.

הנהרות הכתומים נדלקים אל מול עיניי ומחממים לי את הפנים,
את הלסת התחתונה, את התחתונים, כאירוטיקה אסורה.

טאבו על המותרות של החיים,
סגפן יישאר בצערו עד שיצטרך להיוולד מחדש.
חדש, ריח של חורף בציר האסתטי להחריד, בנערים המפוסטרים
ששכובים תחת מסילות האינטרנט במקום לרוץ ולקלף את העצים
מהידיים של השני.
דופקים בדלת. בבוקר אני מתעוררת בבהלה נוראה, אולי זה כבר
הגיע,
(האמת, אני מרגישה שהגיע הזמן לחלוק אתכם את פיסת הלחם האחרונה
מקידוש השבת הראשון, לאחר חילול קודש הקודשים בדמות אברהם
אבינו, כצרעה שמתעופפת בחדר, מאיימת להכניע אותך.)
ומתלבשת. רטט עובר לי בין השיניים, מסמיקה למראה הנער החיוור
ששוכב אצלי זה עתה במיטה כיילוד ראשון זה זמן רב,
וללטף לו את הפנים, את הלחיים הנפוחות, את סנטרו כנעץ העקבים
המהולים אבק, את השרירים בצדי השכמות כחומות בצורות
שאיש לא הצליח לפרוץ דרכן במין ערמומיות שכזאת.