כלי אוכל זעירים מנופצים וערימת גזרי עץ ירקרקים ובוהקים. זה
כל מה שנותר.
"רוצה לרכב איתי על חמור?" שואל בנצי את יפה'לה אחותו הקטנה.
"לא יודעת!" מושכת בת השלוש בכתפיה וממשיכה למצוץ בשקיקה את
האגודל שבפיה.
"יהיה כייף! כדאי לך!" הוא אומר וגורר אותה אל השדה הסלעי
שאדמתו יבשה וקוציו צהובים ודוקרניים. "את רואה" מצביע על
החמור הקשור אל אחד הסלעים. "זה החמור שלי! קניתי אותו בכספי!"
יפה'לה מביטה בחמור האפור המלחך את העשבים היבשים באדישות.
"נו? רוצה לנסות?"
היא מהנהנת והוא מושיב אותה על גב החמור, מתיישב מלפנים ואוחז
במושכות המאולתרות.
"תחזיקי חזק!" היא כורכת את ידיה הקטנות סביב מותניו. "דיו,
דיו" מתלהב בנצי וחובט בבטנו של החמור. אבל החמור לא זז
ממקומו. דיו, דיו" קורא בנצי ומושך באוזניו הארוכות.
החמור נוער נעירות ארוכות ועצבניות, זנבו מתנופף באוויר והוא
דוהר בבהלה במעגלים.
"הויסה! תעצור! די אמרתי!" מנסה בנצי להרגיע את החמור המשתולל.
החמור נעצר לרגע אבל פתאום הוא נעמד על שתי רגליו האחוריות
ובבת אחת מטיל את שני הרוכבים הצעירים מעליו.
יפה'לה פורצת בבכי. "אמא! אמא! אני רוצה את אמא"! השמש של שלהי
הקיץ חמה ומלהיטה את פניה האדומים והרטובים מדמעות. ידיה
שרוטות ורגלה הימנית נפוחה וכואבת. בנצי מתאושש במהירות ורודף
אחרי החמור הסורר במקל. "קישטא קישטא חמור רע, חמור טיפש! תראה
מה עשית לאחותי!" הוא מנסה לנחם. אבל בכייה של יפה'לה רק
מתגבר. "אל תזוזי!" הוא אומר פתאום "אני רץ למכולת לקרוא
לאמא!"
במיטת בית החולים שוכבת יפה'לה בפנים חיוורים ורגלה האחת
המגובסת תלויה על סד.
"איפה אימא, אני רוצה רק את אימא." מייבבת הקטנה בכי שקורע את
הלב. הסבתא היושבת לצידה מלטפת את שיערה "מיין שיינה קינד"
(ילדתי היפה) אומרת ביידיש. "מיין טיירה קינד (ילדתי היקרה)אמא
לא יכולה להגיע. היא בחנות!" אך הקטנה ממשיכה לבכות. "לכי מכאן
אני לא רוצה אותך! רוצה את אמא." רק כשבנצי מגיע היא נרגעת.
"גוט צדנק" (תודה לאל, ביידיש) שמחה הסבתא על בואו ומפנה לו
מקום.
בנצי מעווה את פרצופו, משמיע קולות משונים מגרונו, מדגדג את
בטנה, מנסה להצחיקה,להשכיח את הכאב מהרגל הנפוחה. יפה'לה צוחקת
צחוק מתגלגל שמדביק גם את הילדה הרזה עם הצמות השוכבת במיטה
הסמוכה. "עכשיו סיפור!" מבקשת הקטנה במתיקות. הוא שופע כרימון
וסיפוריו מרתקים ומלאי דמיון.
יותר מחודשיים שוכבת יפה'לה בבית החולים. בנצי מגיע כל יום
לבקרה. כמו חייל מתייצב ליד מיטתה. ילד בהיר ויפה עיניים,
שיערו זהוב ומצחו גבוה, ועל ראשו כובע "ברט" שחור. רק בן עשר
וכבר בכיתה ו'. נמוך קומה וצעיר מבני כיתתו אך מצטיין מכולם
ועולה עליהם בהישגיו.
"כשתצאי מבית החולים אקנה לך מתנה יפה!" מבטיח בנצי. "מה תקנה
לי?" "זאת הפתעה! לא מגלים הפתעה!"
בחנות הצעצועים שברחוב ארלוזורוב בחיפה מתבוננת עכשיו יפה
במטבח הפלסטיק הצבעוני ובכלי האוכל הזעירים. "יש לכם אולי מטבח
כזה מעץ?" מתעניינת אצל הזבן. "מעץ?" הוא חוזר אחריה ונועץ בה
את עיניו. "מי עושה היום צעצועים מעץ? היום הכול פלסטיק". יפה
פותחת את דלתות המטבח הצבעוני, מפשפשת במגירותיו הקטנות, ממששת
את הכלים הזעירים.
"את יודעת " אומר הזבן בקול מלא געגוע "פעם היה לי מטבח קטן
כזה, מעץ. היום כבר לא עושים דברים כאלה. הכול מסין."
ביום שהשתחררה יפה'לה מבית החולים סגרו ההורים את המכולת.
היא נועלת את נעלי הלכה האדומות החדשות ואמה מביטה בה בדאגה.
יפה'לה מושכת רגל, צולעת מעט, עדיין לא יציבה. אבל כולם שמחים,
מוחאים לה כפיים והיא מחייכת.
על השטיח מחכות הפתעות, ארוזות ומקושטות. מהשקיות נשלפות
מטבעות שוקולד זהובות, סוכריות צבעוניות על מקל, וכדור קופצני
ועגול, וגם בובה בצמות קלועות, ששתי עיניה הכחולות נעצמות בכל
פעם שמשכיבים אותה לישון.
"וזאת ההפתעה שלי!" אומר פתאום בנצי וגורר אחריו חבילה גדולה
עטופה ומקושטת.
הוא מניח את החבילה במרכז החדר ומושיב את אחותו לצידו. "בואי,
נפתח ביחד!"
יפה'לה מקלפת את העטיפה ולאט לאט מתגלית ההפתעה. מטבח קטן מעץ
בוהק וירקרק.
כולם פוערים עיניים, מביטים במתנה בהשתאות.
יפה'לה ממששת את העץ החלק, נוברת ומפשפשת במגירות שבתוכם סכו"ם
צבעוני.
פותחת את דלתות הארון, ואת כלי האוכל הזעירים מניחה על השולחן
הקטן, האדום.
"מוצא חן בעינייך?" הוא שואל. "בטח!" עונה הקטנה בחיוך שממיס
את ליבו.
"מאיפה יש לך כסף לקנות מתנה כזו?" שואל פתאום האב וקולו גבוה
וצורם.
"חסכתי!" עונה בנצי בשקט.
"לא יכול להיות! גנבת! גנבת מהמגירה של המכולת!" צועק האב
בפנים אדומים.
"לא גנבתי!" עומד בנצי על דעתו. "חסכתי מדמי הנסיעה שלי!"
דבריו לא משכנעים את האב. "לא יכול להיות!" הוא חוזר ואומר
ובבת אחת מתרוממת כף רגלו מעל המטבח הקטן. בן רגע מתגלגלים על
הרצפה כיסאות קטנטנים קטועי רגליים, כלי אוכל זעירים מנופצים
ושברי עץ ירקרקים ובוהקים.
קולות השבר מבהילים את יפה'לה והיא מתכרבלת בזרועות אחותה
הגדולה.
בנצי עומד במרכז החדר, מישיר עיניו אל האב ואל מה שנותר מהמתנה
היפה שלו. "לא גנבתי, חסכתי !" הוא אומר ומביט בו בעיניים
עזות.
למחרת הם נוסעים אל חנות הצעצועים הגדולה שברחוב ארלוזורוב.
"אח! איזה ילד יש לך!" אומר המוכר לאב בהתפעלות. "ילד מיוחד
במינו! כל יום אחרי הלימודים היה נכנס לחנות, מפקיד אצלי את
דמי הנסיעה שלו, ומבקש שאחסוך לו אותם כדי שיוכל לקנות מתנה
לאחותו. גאווה גדולה ילד כזה! זה משהו שלא רואים כל יום!"
היה שקט. בנצי לא אמר, אתה רואה? לא שיקרתי! והאב לא אמר
סליחה, אני מצטער.
רק חפן את כף ידו הקטנה של בנו בכפו הרחבה וחשב שכבר אין מה
לעשות ואת הנעשה אין להשיב.
כעת בחנות הצעצועים הגדולה עומדת יפה ליד המטבח הצבעוני. "כמה
חבל שאין יותר מטבחים מעץ." האיש פורש את ידיו הגרומות על פני
הצעצועים "זה מה יש. את רוצה לקנות?"
"טוב" היא מתרצה, "תקשט לי אותו יפה. זו מתנה לנכדתי."
הוא מוציא סרטים אדומים וורודים מהמגירה וידו זרועת הכתמים
רועדת. "מטבח מעץ את אומרת?" אומר המוכר ונאנח אנחה גדולה
"פעם, לפני הרבה שנים, נכנס אלי לחנות ילד, הוא היה אולי בן
תשע או עשר. כשראה את מטבח העץ שעמד בחלון הראווה, ביקש שאחסוך
בשבילו את דמי הנסיעה כדי שיוכל לקנות אותו כמתנה לאחותו. עד
היום אני זוכר הילד הזה. נמוך כזה עם מצח גבוה וברט שחור.
ובייחוד אני זוכר את העיניים שלו. איזה עיניים חכמות!" נזכר
המוכר ומתרכז במלאכת הקשירה שחורצת קמטים במצחו. "בדרך כלל אני
לא עושה דברים כאלה. אבל הילד הזה... אח! איזה ילד זה היה!
איפה יש ילדים כאלה היום?"
עיניה של יפה נתלות בחלל החנות. "כן... הוא היה באמת מיוחד!"
היא אומרת בשפתיים מלוחות. וחושבת כמה חבל שהוא כבר לא כאן. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.