ואז נפרדנו.
זוג צעיר, צעיר מאוד.
והחזרתי לך את הספרים שלך ואתה החזרת את שלי.
אבל כל אחד שמר לעצמו את הספר הנבחר, ושנינו ידענו, ולא אמרנו
למה.
אני לא אחזיר את העותק שלך של הנסיך הקטן, בעברית, ואתה לא
תחזיר לי את שלי, באנגלית...
שנינו זוכרים מה אצל השני, אבל לא נאמר.
פעם בכמה זמן פתאום תראה את הספר בזווית העין וזה יעלה חיוך,
כי הייתי חמודה, אח... החיוך שלי... המגע... למה בעצם נפרדת
ממני? אה... לא הלך.
ואני מדי פעם אחפש בשידה משהו מעניין לקרוא ואראה את הספר
ואזכר בך, רק לרגע, היית מקסים, הצחוק שלך... המילים... למה
בעצם נפרדנו? אה... ויתרת מהר.
ויום אחד סוף סוף נעבור מהבית של ההורים ובארגז הספרים פתאום
נמצא כל אחד את הנסיך הקטן שלו...
ניזכר, לי היה את הטון השלו ביותר, אתה שונה ומיוחד.
ובסוף חברה שלך תעבור לגור אתך ושלי יגור אתי.
ופתאום הם יאמרו "וואו... הנסיך הקטן, כמה שנים לא קראתי אותו"
ואנחנו ניבהל.
"לא! אל תיגע/י בזה... עזב/י".
וניזכר... אתה היית יפה כל כך ואני הייתי הדבר הנעים ביותר.
יעבור חודש ובני הזוג לא יפסיקו לחשוב על הבהלה מהנסיך הקטן.
"למה נבהלת כל כך כשנגעתי בספר?"
"סתם... זה ישן, סימבולי קצת", נענה.
ואז נעבור אתם לבית גדול יותר, ובארגז הספרים יבצבץ הנסיך
הקטן.
ואני הייתי חמודה, והחיוך הזה שלי, והמגע, אוי... המגע, והטון
השלו הזה, אלוהים, והייתי כל כך נעימה"
"ואתה... היית מקסים, עם הצחוק, והמילים מלאות התבונה, והיית
כל כך מיוחד וכל כך יפה"
"למה נפרדנו בכלל?"
"לא יודע/ת".
וכל השנים אף אחד לא ידע שפעם בכמה זמן, לפני שאנחנו נרדמים
אנחנו נזכרים ביום ההוא, כשהיינו ממש צעירים, ושכבנו במיטה שלי
עירומים, ואתה החזקת את הספר, ואני הייתי כרוכה בזרועותיך ורק
האור הקטן והצהוב דולק, וקראנו יחד בקול, כל אחד פרק, את הנסיך
הקטן, ושזה היה היום הטהור ביותר בכל הזמנים. אף אחד לא ידע
שזה הספר של האהבה הראשונה.
ולא נעשה עם זה כלום, כי אנחנו כבר לא כל כך צעירים, ויש דברים
שמבוגרים אף פעם לא יבינו.
אני אסביר. זה סיפור שנורא קשה לי לעלות ונכתב כשנגמרה תקופה
יפה והחלה אחת יפה פחות. הוא לא הסיפור הטוב ביותר שלי, הכתיבה
לא ברורה, נפלו להם הדימויים ונפלו המטאפורות, אני אפילו לא
בטוחה שהדקדוק נכון. דקה אחת של מחשבה צלולה לא הייתה חלק
מהסיפור הזה, רגש נטו. |