עמדתי, בלי איש בזה העולם.
עמדתי בכביש הפתוח, רוח עזה של חודש טבת
בידרה את כרבולתי המעושנת.
היה לי קר, חיפשתי גאולה!
זה היה פיתוי, עוניי היה רב, הכלום שטף והציף את חיי.
לבד.
היא שלחה לי מכתב. נעניתי בחיוב.
התייצבתי. נחוש.
היא לקחה ממני את מי שהייתי,
שערי הארוך נזרק באשפת מספרה.
ואז, בחולצה הירוקה שתפרה לי - היא אחזה בי!
ניסיתי להתחמק - לא הרפתה.
בצווארוני אחזה בחוזקה.
ואני התרגלתי,
למרבה הבושה,
להיות כה כנוע, עם נפש כפופה.
אני שלה כבר תקופה ארוכה.
כבר לא מנסה לברוח.
אבל מרגיש את הסוף.
היא לא רוצה בי יותר.
אחיזתה לא חזקה כשהייתה,
מתחילה להרפות.
מה עליי לעשות?
מבצע פקודות - משתחרר.