הלוואי והיית פה, להביט איתי בשמיים.
הרגע הזה כל כך קסום, כל כך מרגש, כמעט עד לכדי דמעות, אבל אין
לי עם מי לחלוק אותו.
יש פה אנשים, אבל הם סתמיים. הם לא מבינים. הם לעולם לא
יבינו.
אני כבר לא בטוחה למי אני פונה עכשיו. פעם חשבתי שידעתי.
אני לא בטוחה כבר מיהו "אתה". אבל אתה שם. ואתה מקשיב. מביט
בשמיים בדיוק כמוני, רואה בהם בדיוק את מה שאני רואה. בדיוק
באותה שנייה. בדיוק את אותו רגע.
אנחנו מקבילים. קווים זהים הנוסעים לאותה נקודה ולעולם לא
ייפגשו, אתה ואני. הדרך היא אותה דרך, רק הזווית שונה. לעולם
לא נסטה ממנה, ואפילו כמה מעלות היו מספיקות. תמיד נלך בה לבד.
אתה לבדך, אני לבדי - אל מול העולם.
אם היינו נפגשים יום אחד, הייתי מספרת לך הכל, אבל לא הייתי
צריכה לספר לך כלום. היית יודע. מבט אחד לשמיים וכבר היית
יודע.
הלוואי והיית פה, להביט איתי בשמיים.