פעם ראיתי אותך והוצת בי דבר שלא הכרת קודם
התרגשתי כל כך שהוא רק של שנינו, הניצוץ הזה.
אך בלילות בודדים בלעדייך לא חימם אותי,
במיטה קרה פצועה שכבתי מדממת דמעותיי
כשהיה לך נוח היית שב, כאילו מטיול לחו"ל
ועמך מתנות, מילים מבריקות והבטחות...
אבל פעם היה מזמן, הרבה אחרי שהתעוררתי
הרבה הרבה הרבה לפני שכבר הבנתי
שאתך אין לאן להתקדם רק לסגת בבושה
משפילה מבט כשאתה עובר ברחוב ונשארת קפואה
נשארת רק לרגע דהויה כדי שלא אסיט מבטך
להיות בעיניך שקופה או לא להיות ולכאוב כל שנייה.
פעם אהבתי אותך ממעמקי הווייתי,
פעם פחדתי שתעזבני ויתומה תשאיר אותי,
פעם האמנתי שיש בך משהו אחר
שבקרוב הכול יתאמת כשאני אתעורר,
אך הכול היה שקר שפעם האמנתי בו.
היום אינני כואבת רק מתגעגעת לחום האנושי,
מתגעגעת כמו תופת לתחושות של פעם,
לאהבה שנתתי, לחיבוקים שחיבקתי,
לנשיקות שהרעפתי, לשירים שכתבתי,
לרגשות שחלקתי, למקומות שלקחתי אותך
יד ביד לתוך תוכי, לכל נים בנשמתי,
לכל אותם הדברים שהייתי ואינני היום,
הייתי טיפשה פעם אבל מאושרת מאוד,
והיום הנה אני מתגעגעת לתמימות,
מתגעגעת לגעגועים אליך שתחזור מטיוליך,
כל כך משוועת לתת ואין לי למי... געגוע נגוע!
בבקשה אלוהים שלא תסיט מבטך לכיווני.