בקופסה נחה לה ביצה קטנטנה שהילה סגלגלה הקיפה אותה. דבר יקר
להפליא. ביצה של תרנגול שמש. כן, תרנגול, ולא תרנגולת. אין
תרנגולות שמש. תרנגולי שמש הם יצורים מופלאים, שמחזור חייהם
הוא מעגלי, אך לא כמו מחזור הלידה והמוות של יתר הברואים, אלא
יותר כמו בקיעה ו"התבייצות".
בניגוד לבני האדם למשל - כמו יצורים רבים מספור אחרים - שגזעים
שונים שלהם נמצאים ברבבות עולמות הפזורים בין ריבוא היקומים
הקטנים והגדולים שבצביר שלנו, ישנם רק עולמות מעטים ונידחים,
הפזורים על מספר קטן של יקומים שכוחים, שבהם גדלים תרנגולי
שמש.
וזה רק אחד הדברים שהופכים אותם ליצורים כמעט אגדתיים.

אולי מוטב שאספר קצת על עצמי.
בשלב מסוים בחיי הפעלתניים, הגעתי למסקנה מעניינת - שאינני אדם
ככל בני האדם. חייתי באותה תקופה בתל-אביב - עיר חסרת-מנוחה,
מודרנית ומבולבלת במדינה חסרת-מנוחה, מודרנית ומבולבלת
להפליא.
זה קרה כשהתחלתי לחרוג ממנהגי הבדלני והמנוכר ולנהל שיחות עם
אנשים, שחרגו מעבר להתחכמויות, בדיחות, רכילות ובעיקר עסקים
ותככים.
זה קרה כשהתחלתי לחרוג ממנהגי הבילוי הרגילים שלי עם נשים,
שהיו בעיקר סיפוק מיני הדדי, עז וקצר-חיים, והתחילו להישאל
שאלות שמעבר לנימוס לגבי עברי.
לא נתתי לאחרים עד אז לדעת שום דבר מוצק עליי. תמיד התחמקתי.
הייתי טוב בזה. זה היה נראה בהתחלה כמו התחכמות הומוריסטית,
שיצרה סקרנות ומסתורין מפתים, אחר כך זה נראה כביישנות ומבוכה
עזים ומתמיהים, גם אם מושכים ומסקרנים, ולמי שהמשיכה קצת מעבר
לזה אחר כך זה נראה כמו צורך בלתי מתפשר בפרטיות ופחד
מאינטימיות.
זה בדיוק גם מה שאני חשבתי.
עד שגיליתי, שאין לי פשוט תשובות. לי בעצמי לא היה צל צלו של
מושג. אני באמת ובתמים לא ידעתי מהיכן באתי, מי היו הוריי - אם
בכלל היו לי הורים - או מה עשיתי בילדותי. תמיד הייתי בהרגשה
שהיה לי עבר רגיל, הורים, משפחה, ילדות, ואין לי מה לעשות
בשאלות אלו, כי הכול היה פשוט... רגיל... היה בי אינסטינקט
להגן על עצמי מלגלות שאין לי מושג.
היה זה בוקר, ובדירתי התל-אביבית, ששכרתי לשנה מראש בכסף
מזומן, כמו שכמעט תמיד עשיתי, ישבתי בשתיקה מול הבחורה
החקרנית, שלדבריה - אני הייתי מטושטש מכדי לזכור - אספה אותי
שיכור לביתי מהפאב בלילה הקודם. עיניי בהו בחלל.
היא הראשונה שלא הניחה לי להתחמק בשום צורה - לא ברמה של השיחה
וגם לא מעצמי. לראשונה, עד כמה שזכור היה לי, ניסיתי באמת
לענות על השאלה "איפה גדלתי". היא שאלה עוד שאלות מסוג זה, כמו
''איפה למדתי'' וכן הלאה. פי נפתח, אך המילים - לא באו.
היא הראשונה שרציתי לענות לה. היה בי רצון עז לענות לה.
גיליתי שאני מסוגל ללכת בנבכי נפשי הרבה מאוד באחרונה.
זיכרונות, או חלומות? ראיתי בעיני רוחי את תל-אביב הישנה... את
ברלין... כפר בשוויץ... הלכתי אחרונה לערים עתיקות באירופה,
לדמשק, לקשמיר, למונגוליה ולסין, לכפרים בארצות שאינני יודע אם
באמת קיימות ואם כן - היכן הן?
ותמיד, בהזיותיי, הייתי כאיש בן שלושים בחזותי. לילדותי לא
הגעתי.
היא חייכה חיוך מסתורי ויצאה מהדירה ונעלמה מחיי, למשך כמה
שנים.
שמה היה אובך.


כורש הניח את הביצה על כף ידו והתבונן בה בשקט. מבעו החתולי
היה מרתק. אז החזיר את הביצה לקופסה וסגרה. שוב.
"בוא", הוא אמר וצעדנו יחדיו אל פינה רחוקה בחלל השקט של
המערה. הוא לחש כמה מילים ושלח את ידו האוחזת בקופסה אל תוך
הסלע, כאילו היה עשוי מעין נוזל צמיגי. כשהוציא את ידו, לא
הייתה בו עוד הקופסה, והקיר חזר למצבו המוצק. בציפורניו הוא
חרט פס קטן - סימון שרק מי שיודע וממש יחפש משהו, ישים בכלל לב
אליו.
"זה שלב מספר אחת", אמר.
יצאנו מהמערה, מיקום הכיס, אל תוך הנהר, אל בינות לגבעות
המוריקות, אל שער מעבר אחד ועוד אחד, אל שביל לבן ומתפתל
מעדנות בין הגבעות, ביקום מרוחק מזה שבו הייתה המערה.
"עכשיו שוב לשכוח, אה", שאלתי עם שמץ קל של מרירות.
"רק את האיפה, הפעם", הוא אמר לי ברכות. "אם תצטרך את זה, אני
בוודאי כבר אמצא אותך, כמו שאני תמיד מוצא אותך." הוא נגע
במצחי ומלמל כמה מילים.
צפיתי בו, כשהוא הולך ולובש צורה חתולית רגילה תוך שהוא מתרחק,
עד שנעלם.

מעבר לעמק כסוף, שאליו הגעתי לאחר שנטשתי את השביל הלבנבן,
חשתי בו.
ממש קרוב.
זיהוי של שערי-מעבר הוא אמנות. ככל שאתה מיומן יותר, תוכל
למצוא אותם בצפיפות גדולה יותר. אומרים שחייו של אדם רגיל הם
חיפוש בלתי מודע ובלתי פוסק אחר שער-מעבר. שארית מעידן רחוק
מאוד, שבו גלישה הייתה כמעט נחלת הכלל. הכיסופים האלה, למקומות
שנחשבים היום אגדתיים, יש להם בסיס מאוד מוצק ואמיתי.
בניגוד חריף לאדם הרגיל, ישנם האמנים הגדולים, שימצאו כל שער
שיבקשו - לכל מקום כמעט - בטווח של מטרים ספורים מהמקום שבו הם
עומדים. ישנם כאלה שאימנו את עצמם למצוא שערים, שיובילו אותם
למקום מסוים, מקום מבטחים, בדרך כלל, במרחק של הינף יד מכל
מקום שבו הם נמצאים. אימון מועיל מאוד, מן הסתם, למי שעסקיו...
מפוקפקים או סתם מסוכנים.
אולי אני צריך להתחיל לחשוב על זה... שירו של אותו גמד הטריד
אותי.
כשנכנסתי לסוד העניינים בתחילה, חשבתי שמדובר ב"הליכה
בצללים'', כמו באותם ספרים מפורסמים של רוג'ר זילאזני שקראתי
כשהייתי קטן. חשבתי שהדמיון לא היה יכול להיות מקרי, אולם
כשחקרתי קצת בעניין הזה, מצאתי שלא הייתי הראשון שחשב על כך,
ושהוכח כבר מעל לכל ספק, שהוא היה פשוט פנטזיונר, קסום ומוכשר,
לכל היותר. בניגוד למה שהיה בסיפורים שלו, כל המקומות שעוברים
אליהם קיימים ומוצקים, עד כמה שדברים יכולים להיות מוצקים
בעולמנו.
כשטיפסתי במעלה הגבעות שתחמו את העמק המקושט בעצים שעלעליהם
הזעירים בהקו בגוונים שונים של כסף צבעוני, כעננים מצוירים
בצבעים של ילדים, הגעתי לעמק אחר, רדוד ורחב, שהיו בו המוני
סלעים קטנים ובהירים, שנראה כאילו הניחו אותם בצורה אחידה פחות
או יותר כדי לקשט בלובנם את העמק מכוסה העשב הירוק.
כולם היו שערי מעבר.
לא ציפיתי לזה. זה מוזר. הבטתי סביבי, נושא את פניי אל הרוח
הנעימה והתיישבתי לנוח למרגלות אחד הסלעים.


משהו, משהו הרגיש שגוי כאן- אולי זה ריחו של האויר המנשב, או
יותר נכון, חסרונו של הריח. העשב נע קלות באור השמש, אך לא
יכולתי לחוש בריחה החם של האדמה, או בריחו הרטוב של העשב. שקט
מידי במקום הזה- היכן הם כל החרקים המעופפים, הרוחשים בינות
פרחים ועלים? היכן הם ציוצי הציפורים, עקבות שועלים או צבאים,
או עקבות בכלל?
הרחש היחיד שנשמע הוא קול נשימותי. כמו בחדר קטן וסגור. יחד עם
זאת, לא יכולתי לחוש בריחו או טעמו של האויר הנכנס ויוצא מבעד
נחירי גם אם התאמצתי מאוד.
בצביר היקומים העצום הגיוון הוא כה רב, שאוביקטיבית, לומר
שמשהו מרגיש שגוי ומוזר, זה ממש טיפשי. בכל זאת, משהו כאן לא
מצא חן בעיני, ובחיי העמוסים בעייפה בהתנסויות, למדתי, שתחושות
בטן הן כמו כלב-שמירה, וכפי שכלב שמירה יכול לנבוח ללא סיבה
נראית לעין - התעלמות, עשויה להיות שגיאה חמורה... ביחוד אם
הנביחות לא מפסיקות...ומתגברות עד מאוד!
החלטתי לנטוש את המקום, ומייד. קמתי ממרבצי למרגלות הסלע,
והחלתי בסריקה עדינה של המרחב מסביבי...מסביב לשערים יש כמו
מעין ריכוז של חשמל סטאטי או משיכה מגנטית עדינה- גיששתי בעיני
רוחי ואיתרתי שער מסוים, במרחק של כמה מטרים משמאלי...ניגשתי
אליו בצעדים החלטיים...

פרק 4: http://stage.co.il/Stories/537261617
פרק 2: http://stage.co.il/Stories/537246529