נולדתי מגאיה -
מהאש הבוערת.
והלהבה המטהרת.
נזרקתי החוצה בטעות.
הרוח הגדולה חטפה אותי,
בלילה אחד, קפוא במיוחד.

נחתתי על פניי,
על קרח דק,
בעוצמה כה רבה,
עד שהוא נסדק.

שנים שכבתי כך, בודדה.
פוחדת לנשום.
כיביתי את האש המשתוללת שבלב,
שהקרח לא יימס תחתיי, רק שלא יישבר.
ולא אפול -
לשאול הקפוא, לאוקיינוס הגדול.
שם לבטח לא אשרוד,
ודאי אמות מבדידות.
או גרוע יותר, אהפוך להיות אחת מהם.
האנשים החדשים - המהלכים על פני האדמה.
לבם קפוא עוד יותר,
מהקרח האכזר שכיסה כבר את רוב גופי.
ולא נותן לי לנשום...
חופשי.
רק שאיפות קטנות של כאב,
שהגוף לא ימות,
ורק שהעיניים יישארו סגורות.


העשן חונק אותי.
נשרפת מבפנים.
החומות נמסות עליי.
ומשאירות צלקות מדממות.
שערותיי מפשירות,
העיניים בוערות...
בפנים.
נפתחות לאט,
ומישירות מבט -
אל הגוף המכווץ והפנים האפורות.
כול כולי גוש מעוות של דמעות.
לוהטות על הקרח הקפוא...

שקט מוחלט סביבי,
ודבר בעולם לא השתנה -
אולי רק השלולית תחתיי,
שהולכת וגדלה.