אם השמש והים
אהבו אותך כמוני,
אם העולם שתק
כשלחשת את שמי.

איזה כח עוד קיים
שייקח אותך ממני?!
רק שקרים קטנים,
שקרים שקטים.

אתה בא והולך ממני ,
כמו רכבת בתחנה בלונדון,
ביום קר ואפרורי.
הרבה ענן מכסה את השמיים,
וגשם זולג כל הזמן.

פני קפואות,
אין לי מה להגיד יותר.
ופתאום המילים כמו נשמטות מהפה:
"אולי תעלה לאיזה קפה?".

אתה מחייך כרגיל,
את החיוך התמידי,
החיוך הנצחי
החיוך שכבר לא שייך רק לי!

אתה בא והולך ממני
כמו גלים של ים,
בלב סערה
מקוממת  נפשות.
בלי רגשות אשמה
בלי להשפיל מבט.

עיניי פצועות מלהביט בך,
מלבקש
מלהתחנן,

תשאר!!!

אתה, הולך.