הוא נהרג באותו היום שבו היית צריכה ללכת לקניות. בדיוק
שהתכוונת לתלות את הכביסה, הוא החליט להתפגר בתאונת דרכים.
את לא יודעת מה קרה או איך, ובעצם אף אחד לא באמת יודע. מרגע
שהמשטרה הייתה מעורבת הכל היה פשוט כיסוי תחת אחד גדול והעדפת
שלא להתערב.
זה היה המהלך הנכון, לטווח הרחוק יותר.
הוא היה על האופנוע באמצע הצהריים, קרוב לבית שלך.
הטלפון בדיוק צלצל, את הסל השארת על השולחן, הבגדים הרטובים
עומדים יתומים. ה "הלו" הראשון לא בישר רעות, אולי היה עצוב
קצת אבל חשבת שככה כולם היום. בתוך השתיקות האלה של ההודעה
הלא-ברורה הזאת, שמי יודע איך הגיעה דווקא אלייך, הבנת מילה או
שתיים. הוא מת. הנחת את השפופרת, לא בטוחה מה קורה עכשיו,
בוכה. אחרי שנרגעת הלכת אליה, דופקת בדלת. היא כבר יודעת? לא
הספקת לסיים לשאול את עצמך והיא פותחת את הדלת, פנים מאירות
ואת בפנים, כוס קפה מולך. לספר לה? מה לספר לה? איך לספר לה?
מה עושים? מתי עושים? היא מספרת לך איך שהיא נשארה לבד כאן,
כמה לבד היא נשארת שהוא נוסע לעבודה. איך, איך היא לא יודעת
כמה לבד היא תישאר.
כבר שעה והשוטרים עדיין לא כאן. אפה השוטרים? איפה הם שיודיעו
לה, את לא יכולה לעשות את זה.
את לא זאת שצריכה להיות זאת שאומרת לה משהו כזה. היא צריכה
לצאת ואת נותנת לה לעשות את זה, מונעת מעצמך לתפוס בה ולתת לה
חיבוק, עוצרת את הדמעות בתעלות. איפה השוטרים? את מעכבת אותה
עוד דקה ועוד שתיים אבל היא כבר חייבת לצאת. את יוצאת אחריה,
נוסעת הביתה. השוטרים מגיעים אחרי שהיא כבר לא בבית, מתקשרים
אלייך. איפה היא, הם שואלים, ואת עונה, את עוד הספקת לשאול
לפני שהיא יצאה. את בוכה שוב ושוב והדמעות כבר לא מפסיקות, את
מתקשרת אליה ומרגיעה את עצמך בצפצופים הראשונים לפני ה "היי,
מה קרה?" הכל כך תמים הזה. את מבקשת ממנה מפתח כי שכחת משהו
חשוב. בתמימות ההורגת שלה היא אומרת לך שאת יכולה להיכנס מהדלת
האחורית, את ממציאה שאת לא מסוגלת שהשכנים יחשבו שאת גנבת.
בזמן שאת נוסעת לאסוף אותה היא עומדת שם במגרש החנייה, את
העיניים האלה את לא תשכחי לעולם.
"משהו קרה לו? מה קרה לו?" היא פוחדת, והיא פוחדת עוד, היא
מבינה. פתאום היא נשענת אחורה, הוא מת. "למה לא אמרת לי, את
ידעת, למה לא אמרת לי." מה תגידי עוד? את שותקת. אני מצטערת
אפילו את לא מסוגלת להוציא. אני מצטערת. אני מצטערת.

הבן שלה בצבא, בת אחת עובדת בקניון והשנייה לומדת בבאר שבע. את
מביאה את כולם, את הבן הצבא מביא. הצבא מביא והוא מביא והעיקר
מביא אבל הוא שוכח שהילד רק בן 18.

הם מנסים להעסיק את עצמם, את יושבת איתם, מדברת אתם, הם פותחים
אלבומים. הבן יוצא כל פעם, הוא כל פעם יוצא, הוא הלך והוריד את
כל המודעות. את כולן. הוא יצא עם הכלבה. הוא לא מבין, הוא לא
מבין, עדיין.

ההלוויה הייתה מלאה, הוא היה כל כך מיוחד שהרבה באו לחלוק לו
את הכבוד האחרון הזה.
הילד לא מסכים לעמוד אפילו ליד הקבר, כמעט שבכוח העלית אותו
לשם. שאר הילדים מעסיקים, מתעסקים, בוכים, צועקים, כועסים,
מכחישים. הילד עומד באגרופים מכווצים חזק חזק, הטלפון הנייד
ביד האחת כמעט ומתפרק. הוא לא בוכה, הדמעות רק מגיעות עד אמצע
העיניים וחוזרות בחזרה.
אבא. אבא. אבא. אבא. אבא.  הסדין הלבן והמזעזע נכנס לאדמה,
כולם צועקים ובוכים, קדיש ועוד כמה מילים על הגופה שבורת
המפרקת. איך נפלו גיבורים.