זה די מנחם לדעת שלשנינו יש את אותם שמיים.
נראה כאילו אנחנו רחוקים שנות אור, אתה ואני. לעולם איננו
רואים את הדברים באותו אופן. לעולם איננו מפרשים את הצלילים
באותה צורה. לעולם מחשבותינו אינן חופפות.
אני כאן ואתה שם.  לעולם איננו מישירים מבט אחד לשנייה. כאילו
אנו נמצאים בשני יקומים נפרדים המסתחררים זה סביב זה ולעולם
אינם נפגשים. אולי לעולם כבר לא ניפגש. אבל לשנינו יש את אותם
שמיים. נצחיים, אינסופיים. נהיה היכן שנהיה, כשנביט מעלה לעד
נראה את אותו הדבר. וזה גורם לי לחוש הרבה פחות בודדה. הרבה
פחות ריקה, איכשהו. כי את אותם כוכבים תמיד נחלוק. בין אם נרצה
ובין אם לאו. גם בעוד מאה גלגולי חיים, כשבוודאי לא נכיר זה את
זו, גם אז אביט מעלה ואראה את אותם שמיים.
אני לא יודעת מהן מחשבותיך כרגע, בשעת לילה מאוחרת זו. אני לא
יודעת אם אתה לבדך, חושב, כמוני, או שאתה בין אנשים, צוחק.
מלהג.
אבל אני יודעת שאם תוציא את ראשך מהחלון תראה את אותו חיזיון
שעיניי רואות כרגע. אני יודעת שאם יבוא יום ויצטלבו דרכנו, אף
אם לא תהיה לנו ולו מילה אחת לומר האחד לשנייה, אחייך. כי אני
יודעת שהם לעולם לא יאבדו לנו.
תמיד יהיו לנו את אותם שמיים.