עד היום הזה, לא זכיתי להכיר אדם כזה.
ילדותו זכורה לו כפיסה נהירה, בה הכל פשטני עד גיחוך.
(ואולי, לא טוב שאני מכריחה עצמי לכתוב כזכר,
ולקחת ממני את הנשיות לכל הרוחות בפעם המאה).
אני נשבת בך,
בתנועות החלקות כמו טייגר שמלקק את כפות רגליו הטובעניות
בחולות,
בסהרוריות העייפה,
שמשטחת את הגבעות לכדי תמונות חלקות שמתעופפות ברוח כשהאוטו
נוסע והחלון תופס במקרה,
משליח בי מבט כועס שאסתכל כמה יפה הוא צילם.

(ילדותו - כפלחי תפוזים כתומים,
משסעים בי - כתער,
את כל אשר ידעתי עד היום).

הילדות, בשלה ומזוככת-
משילה מעצמה את כתמי השמן והגריז מהמלחמה עקובת הדם,
ומתגנדרת לכבודי. במריחות ליפסטיק חושני, וברכיסת כל הבלוקים
ברחוב שניצבים כחיילים משחירי פנים,
חלולים מבפנים, מעמידים קרטונים בצורת בני אדם אל מול חלונות
הזגוגית בכדי לתעתע בי שמישהו ער בבית, רוקד וואלס עם אישתו
הנאווה.
הכל מתעתע. נראה מפלצתי כשאתה דחליל בחצר, וחסר ערך לחלוטין
שאתה בעל הגינה.

( הרי העורבים פיקחים מאתנו, מחודדי חושים, מאופרים כהלכה).

תל אביב לעולם לא תהיה שוות ערך אצלי כחיפה.
הריה המתוקים כנהרות בשלים, עצי הדקל רווי החיות שמנערים את
השיער כשאני חוצה אותם במהירות.
אני מסתובבת במיטתי הצמוקה, מצייצת כשהשעון מראה חצות, גוערת
כשהשעה משקימה לכת והציפורים מנקרות לי על עדן החלון / לפתוח /
לתפוס אחת בשיניים / לאכול עד המקור.
(תמיד הוא אוהב לכנות אותי חיה,
הו, כמה שאני אוהבת את זה,
אין לי את החוטים המתאימים לשזור זאת בפניי הציבור, לכדי
כיסוי שיתאים לתבנית הראש החזקה בה מדובר על אהבה, וקונוטציות
מעוררות פליאה יצמחו מטווח אדמת הטרשים שאיש לא חורש בה תלמים
עד אשר נכווה לחלוטין).

חזרתי.