שעת ערב מוקדמת. שתי ילדות בנות לא יותר מ14 הולכות ברחוב.
השקט של שעה זו ממלא את הרחוב. רוח קלילה מלטפת את הפנים
ומעיפה קצוות שיער שלא נאספו כראוי. צללים מרצדים על הרצפה,
תחושה של מתיחות קלה שמאפיינת שעה כזו של היום. עוד מעט יתחיל
המקצב הסוער, של ההתארגנויות לקראת שעת הערב. אנשים יחלו לחזור
לבתיהם, לפגוש את הילדים, המשפחות, להכין ארוחות ערב. עוד מעט
יחל המקצב המטורף של עולם אליו עדיין הן לא שייכות. הן יסחפו
אליו, אבל לא יהיו חלק ממנו.
הנערות משוחחות בשקט, לא מפרות את השקט של השעה. בקול שלהן אין
שמץ של דאגה או חשש. תמימות של חיים מוגנים בקרב משפחות.
עיניים נוצצות, גוף לא מודע לעצמו, ליכולותיו או למה שהוא
משדר. נינוחות שמתאימה את עצמה לאווירה, או יוצרת אותה.
בקרוב ירד הלילה, חסר רחמים, יעלים את החמימות ואיתה גם את
השלווה. הוא יביא איתו חוסר וודאות, חששות ודאגות. והילדות,
כבר יהיו במקום אחר. |