זהו אחר-הצהריים הראשון שלי. אחר הצהריים הראשון שלי שבאמצעו
מכונת הכתיבה האלקטרונית שלי. זוהי איננה מחשבה, זהו איננו
רעיון בצורת סיפור שרציתי להעלות על הכתב. זוהי לא מוזה. אולי
בקשה של אצבעותיי ונפשי לכתוב. תחינה של מכונת הכתיבה
האלקטרונית שלי שאכתוב בה לאחר כל כך הרבה זמן. היא לא מטקטקת
טוב, היא חלשה. פעם הייתי מכה במקשים, כך שמכונת הכתיבה
האלקטרונית שלי הייתה מרגישה ממש כמו מכונת כתיבה אמיתית,
מכאנית. פעם נכנס בי השטן, הייתי כותב בלילות, לא מתקשר בימים.
הייתי שופך תסכול של שנים על הנייר בעשרות דמויות שונות,
צבעוניות ואפורות, שחיו במקומי את חייהן המלאים. נכנס בי השד
פעם, אף אחד לא אהב אותי ושמחתי על כך. אהבתי רק את מכונת
הכתיבה היקרה שלי, שחשבה שהיא אמיתית. שהוציאה טקסטים מלאים
ללא כל חרטה, ללא כל היסוס. כל לילה עשינו אהבה ויצרנו טקסט,
לפעמים אפילו שניים, וכמו שאדם אוהב את ילדיו, אני אהבתי את
הטקסטים שאני, ויקירתי מכונת הכתיבה בראנו.
האצבעות שלי חייבות לכתוב, וגם הלב רוצה והבטן עדיין לא מרגישה
מסופקת. אבל אני חושב שלמכונת הכתיבה שלי יש עיסוקים אחרים
כרגע. אולי היא עייפה, למרות שלא כתבתי בה כבר שנתיים. אולי
התקשורת בינינו הלכה לאיבוד. אולי היא מצאה תחומי עניין אחרים.
אולי פשוט השטן נכנס במישהו אחר.