בהתחלה עין שמאל נפקחת. אחריה נפקחת עין ימין. אח"כ את פוקחת
את שתי עינייך בבת אחת.מסביבך חושך, הכל שחור, ורק שם בפינה
קרן אור אחת קטנה,הבוקעת מהחלון, מרקדת לה על הרצפה. את מרגישה
את חום גופו לצידך. את מסובבת את פנייך, רואה אותו שוכב שם,
עיניים עצומות, פנים כל כך שקטות. אותם פנים שסחפו אותך אתמול,
כשישבת שם בבית הקפה הקטן, לבדך.
הוא ניגש אלייך, שאל:" סליחה, המקום הזה תפוס?"
את ענית בחיוך: "לא, זה בסדר, קח את הכסא, איני מחכה לאף אחד"
בקול כזה של ווידוי, למרות שבעצם בכלל לא הבנת, מה פתאום את
מספרת לו את זה.
הוא חייך חיוך קטן של הבנה עם שמץ של הזדהות, הרים גבה (כמו
אותם מעט הגברים שמסוגלים לעשות את זה בצורה מסויימת של
פיתוי), ובמבט מנצנץ ודוקר הביט בך ושאל: "האם זה ייתכן?" עצר
לרגע, ואז המשיך: "מישהי כמוך, יושבת כאן לבד? מה הסיכויים?
היכן המחזרים שלך? או שהם אלו היוצרים את התור הארוך בשירותי
הגברים?..."
את חייכת לעצמך, בעודך מדמיינת את הסיטואציה או יותר נכון, את
אותה הפנטזיה שבה את מוקפת בהם, מביטים בך במבטי הערצה, קוראים
בשמך, מנסים לזכות לו רק במבט אחד...
בחדות נפנפת אותה מראשך, בידיעה מוחלטת שזה אף פעם לא יקרה,
ורק הסתכלת עליו במבט המנסה להבין מה איבד אותו בחור שהוא ניגש
אלייך ולא אל אותה בחורה מדהימה שישבה וסידרה את האיפור שלה
בשולחן שליד.
את ענית לו:"הם אינם, לא היו, וייתכן אף שגם לא יהיו..."
הכנות שלך הפתיעה אותו. הוא ראה שמולו יושבת מישהי סגורה,
שאינה בטוחה בעצמה, אחת שמפחדת ממשהו בלתי ברור ולא מובן. זה
סיקרן אותו, גרם לו לרצות להתקרב אליה יותר ויותר, להבין מהו
אותו פצע פתוח עליו נחת ללא אזהרה מוקדמת.
הוא התיישב על הכסא, לא מוריד את עיניו ממך לרגע. את הרגשת אי
נוחות קלה. מבטו הבוחן אותך גרם לך לנוע בכסא, כאילו בער הוא.
ללא מילים, הוא שם את ידו על ידך, אשר הייתה מונחת על השולחן,
על ".המכנה המשותף." אותו ספר שלקחת בספרייה מלפני חצי שנה,
ואף פעם לא הצלחת לסיים, אותו ספר שכולם אמרו שהוא "חובה
לקריאה" אבל את ידעת שבעצם אין בו שום דבר מיוחד בשבילך, ואת
נרתעת. לא יכולת לשאת את מגע ידו.
מחשבות רבות עברו בראשך. לא הבנת מיהו אותו בחור מסתורי, שאף
את שמו לא שאלת, שבכזו קלות ניגש אלייך, ולא עבר על פנייך כמו
כל השאר.
הוא ניסה לקלוט מה עובר בראשך. מה עשה לא נכון, האם אמר משהו,
מה גרם לך להיות כל כך מוטרדת לעזאזל.
את מתנערת מהמחשבות שלך, מבינה שכבר חצי שעה ישבת שם כמו
מטומטמת ושתקת, והוא, מה הוא? הוא שם. משהו לא הגיוני פה...
הוא מנסה להתקרב אלייך. פתאום, את לא נרתעת. את נותנת לו
להתקרב. הוא מתקרב, לאט לאט, כל שנייה שעוברת, המרחק ביניכם
קטן, ואת, את מביטה לו בדיוק בעיניים, פוגשת את מבטו המדהים.
הוא כבר ממש קרוב אלייך, את מסוגלת להרגיש את נשימתו הכבדה,
אפו כמעט נוגע בשלך, את יודעת מה הוא רוצה... וכל מה שאת חושבת
עליו זה כמה טוב שבחרת לשבת הפעם בשולחן שבפינה.
שפתיו מתקרבות לשלך, את ננעלת בתוך עצמך, עוצמת עיניים, מרגישה
אותן על שפתייך.
לרגע, הוא מתנתק.
את פותחת את עינייך בהפתעה, לא מבינה מה קרה.
הוא לוקח בידך, מושך אותך, אומר:"קומי, בואי איתי..."
את, נסחפת אחריו, מתוך טירוף חושים, לא מודעת למה שקורה
סביבך.
בשנייה אחת, אתם בתוך חדרון קטן וצפוף. הרבה תנועות אחת אחרי
השנייה, הרבה פעולות, את כבר לא מבחינה במה שקורה, את רק נסחפת
ביחד איתו. הוא מחבק אותך, מצמיד אותך אליו.
את לא מתנגדת, את משתפת פעולה, בסתר ליבך, אולי אף נהנית.
הזמן כאילו נעצר. את לא מרגישה שום דבר יותר. רק אותו. ואותך
איתו.
וכל הזמן, מבטו שקוע בך. הוא מביט בעינייך, כשהן מתמלאות דמעות
של פחד, או שמא של התרגשות, והוא, ממשיך להביט בך, פתאום הוא
חוזר לנשק אותך בחוזקה, והפעם את אפילו לא מסמיקה, את לא חשה
צורך להניד עפעף, את נותנת לו את עצמך, את כולך, ללא חשש או
הסתייגות. את עוצמת עיניים, מעלה את הסנטר כלפי מעלה. שניות
אחרונות של אושר ושכרון חושים.
את אומרת לעצמך, את חייבת להביט בו פעם אחרונה, פעם אחת נוספת,
לפני שילך ויעלם לך מהחיים.
בהתחלה עין שמאל נפקחת. אחריה נפקחת עין ימין. אח"כ את פוקחת
את שתי עינייך בבת אחת.מסביבך חושך, הכל שחור, ורק שם בפינה,
קרן אור אחת קטנה, הבוקעת מהחלון, מרקדת לה על הרצפה.את מסובבת
את פנייך, רואה את המקום הריק, כבר 5 שנים מאז מותו של ג'וני,
ואומרת לעצמך -
זה שוב אותו חלום.