ומה אם אני
הנתין הקטן שאני
שאני לא רוצה להיות
ואם אני
נתין קטן
אז מה עליי
ועל הלחיים
ותבשילי השעועית
(הנה אני נתין קטן)

איש זעיר תוהה בקול:

כל החולצות שלי כבר מלאות
עיטורי דם זעירים
דרגות פציעה ממלחמה
שלא היו בה צבאות
חוץ מזה שלי
ואני מחזיק את מעיי
קרוב לחזה
כדי שהעיכול יימשך
גם אחרי שאמות
ורק שאלה אחת
מנסרת אותי כשאני ישן:

מדוע בעורף?
למה הדם תמיד פורץ במורד העורף
שהיה חלק וכבר איננו?
ואם מראש היו מודיעים לי
שהדם יפרוץ ממני
בגב
הייתי דואג לעצמי
לסידור ניגוב-קרישה
אחר מזה (שאני מסוגל לו,
אחרי הכול)

הבזקי הזיכרון שלי
הם רק עוד משחק
בדרך ההונאה הארוכה
שאחריה אין זיעה
ואין רוח סופית
אין צעצועי עץ
ואין חדר מואר
לשחק בו
ומי שמכיר אותי מקרוב
מיקרוסקופית
יודע שאני נהנה
גם כשאני מעווה פרצוף
בסבל נוראי

אני יכול להתכונן
ליומי הגדול
להתקשט בעיניים
לתאר לעצמי שהנה זה בא
ואז לנבול
ולחזור לכורסא

אני יכול להתכונן
במרץ של איש רעב
ולשבוע מהר
מעצמי

אני יכול להתכונן
אמרו שאפשר
שמותר לי לסמוך
על החוש האמנותי
שעוד מעט יזהו את ידיי
תוך רגע

כל הילדים כולם
יהפכו עוד מעט
אסירים
יתומים
מקוללים מסומנים
ואני אוכל להשיען לאחור
ולחבק את זה
כמה שארצה

מתאמפטמין

כל מה שנשאר
הוא טעם מריר
מהול ליחה ודם
עכשיו
כל מה שיש
זה מרירות
אפילו חמיצות לא
רק בוהק קהה
שמסנוור אותי
בדיוק בצלע הנכונה
סיבובים מהירים של גלגלי העיניים
ושינה מתוקה