מישהי רמזה לי: חתוך
את המשפטים שלך, חלק
את שורותייך
פצל
סמיכויות
מיותרות
כמידת הניתן
אז, קרצה והוסיפה:
רואים שאתה לא מכאן.
קטע
את הרצף ו
נסר אותי
יות, אם צריך
שתול, ידידי
שתול רווחים תמיד.
הימנע מחרוזים
ממילא
עד שתשוב
יאבדו משמעות.
נעץ
סימני פיסוק; היא הדגישה:
כטריז משונן
בין המילים החשופות
שאינן חסינות
כמוה
מפני עצירה פתאומית.
כאן
היא לחשה לי
בעצב
אין משמעות לקצב.
הקפא, הפשר
עצור, חזור
חשוב בלולאות
חשוב בלולאות
אולי
זה יעזור.
ככה אי אפשר
צעקתי
לכתוב שירים
גם בתוך הבית -
עודני חסר אונים.
היא
לא הגיבה
ובכפות ידיה
כיסתה את הפנים
השקט הגדול דיבר בשמה:
שבע שנים. |
