"ש... ש... שלום לכולם. סלחו לי, אני בקושי יכול לדבר מרוב
התרגשות. לעמוד כאן על הדוכן מול כולכם. עם כמה שזה נשמע נדוש,
היום אני מגשים חלום. תודה, תודה. אתם באמת לא צריכים..."

נראה לי שתמיד איפשהו ידעתי שאני שונה. אני זוכר איך כשהייתי
נער במושב, רועה את הצאן לבדי, מטייל עם הכבשים באחו, הייתי
צריך לממש את תשוקותיי בהיחבא, לפחד מה יגידו כולם, להתבייש
במי שאני. אני חושב שלספר להורים שלי היה הצעד הכי אמיץ שעשיתי
בחיי. אבל היה לי מזל. נולדתי לזוג אנשים מדהימים וליברלים.
לקח להם כמה ימים אבל בסופו של דבר הם התאוששו מהמשקל שהפלתי
עליהם ועודדו אותי להיות מי שאני. אחרי זה הכל היה הרבה יותר
קל.
בפעם הראשונה שיצאתי למועדון של אוהבי-חיות, הרגשתי כאילו
נולדתי מחדש. בבת אחת הבנתי שאני לא לבד, שיש עוד אנשים כמוני.
באותו ערב במועדון ZOO הכרתי את מירי. למחרת כבר עברנו לגור
ביחד. הצטערתי לראות כמה מחבריי הטובים ביותר מרימים גבה
ומתרחקים, אבל הבנתי שייקח זמן עד שהעולם יהיה בשל לקבל אהבה
של אדם לכבשה. לא, אני לא מאשים אותם. הם פחדו בשבילי, הם ידעו
מה זה להיקרא "סוטה", להרגיש פחות מאדם. אבל איפה שהם פחדו אני
העזתי. החלטתי שאני לא צריך להתבייש יותר במי שאני. אז אני
מעדיף לחיות ולקיים יחסי-מין עם בעלי-חיים, זה הופך אותי
לפריק?
הדרך הייתה קשה. בכל מקום שהלכתי הסתכלו עלי מוזר, זרקו עלי
ביצים, ירקו עלי, אמרו שאני חוטא, שאני סוטה. אמרו שאני מבייש
את העיר, המדינה, את המין האנושי! באותה תקופה עוד עבדנו קשה
להעביר את חוק הצמחונות בכנסת. נלחמנו נגד כל הצבועים שהאשימו
אותנו בהתאכזרות בבעלי-חיים. אותם אלו שרצחו אלפי חיות מדי
יום, אלה שעשו על-האש כל שבת, הם אלו שהאשימו אותנו באלימות
כלפי חיות. אותנו! אנחנו שאהבנו את החיות יותר מכל אדם בעולם.
כבר כמעט ארבע שנים עברו מאז שהם רצחו את מירי שלי. אותו יום
ארור... על הספה בסלון הם השאירו לי סוודר וצעיף עשויים מהצמר
שלה. על השולחן היה פתוח ספר מתכונים לבשר כבש. החלאות ערכו את
השולחן, הניחו סכו"ם, הדליקו נרות והניחו את הבשר שלה מטוגן עם
תמרים ובצל בצלחת! לא אשכח את הריח. אני מצטער, הכל חוזר
אלי...

באותו יום החלטתי שאני נלחם עד הסוף. התקשרתי לעיתונות שתתעד
את הזוועה. הופעתי בעיתונים, בטלוויזיה, ולאט-לאט גייסתי חברים
בחלונות הגבוהים. אחרי חצי שנה כבר העברנו את חוק הצמחונות.
בעיתונות הפסיקו לקרוא לנו זואופילים, והתחילו לקרוא לנו
אוהבי-חיות. והיום... היום יוצא לדרך מצעד החיות הראשון!
אבל דרכנו עוד ארוכה. ישנם עוד רבים שמחזיקים בדעות קדומות.
מתקיפים אותנו שבין חיה לאדם קיימת אהבה א-סימטרית, קשר של
תלות. ובכן, תראו לי מערכת יחסים שלא עובדת ככה! אהבה כמו שיש
היום ביני לבין רותי אני מאחל לכולכם! ולכל אלו שאומרים עוד
שזאת מחלה חברתית... להזכירכם, לפני פחות מחמישים שנה האשימו
בכך את ההומוסקסואלים. ותראו היום, כל הכנסת מורכבת מהומואים
והמצב מעולם לא היה טוב יותר! אנשים, אנחנו נולדים ככה! אתם
חושבים שזה פשוט להתאהב בחיה? תאמינו לי, החיים שלנו היו הרבה
יותר פשוטים אם היינו מתאהבים בבני אדם. חבר שלי זכרונו לברכה,
יונתן סנדלר, נסע עד לגרינלנד כדי לממש את אהבתו לדוב קוטב, רק
כדי להיטרף ברגע של תשוקה.

חברים, אני אוהב את כולכם וגאה בכם כל-כך! הגיע הזמן לצאת
מהכלוב ולתת לאהבה לנצח! ואל תשכחו: "וגר זאב עם כבש, ואדם עם
עז!" המשך מצעד נעים, ואל תשכחו לבוא למצעד בשבוע הבא לתמוך
בנקרופילים בהפגנה שלהם למען חיים שקטים עם המתים. תודה!