הכי קל זה לברוח, לקום וללכת, לא להביט לאחור, לאסוף את הכעס
במזוודה לסנן מילים רעות וללכת, לא לשכוח לטרוק את הדלת שתצעק
מרעד העוצמה, להביט לשמיים, לנשום בכבדות מאולצת ולהתחיל במסע
לבד.
והיא אורזת מזוודה עכשיו, הנה השמלה הורודה שכה אהבה, הנה
הגופייה הלבנה שחיפשה לפני שבוע, חיוכים קטנים כאלה, חיוכי
זכרונות של פעם כבר אינם בין החיים, והיא מצידה ממשיכה לארוז,
לקפל, להניח בשיטתיות מעושה, הופכת בקרבייה מחפשת סיבה להשאר,
ויש כל כך הרבה, אך גדולות יותר ועמוקות יותר הן הסיבות לעזוב,
אם היא לא תלך היא תמות, נשאר בה כל כך מעט וכל כך הרבה פעמים
היא היתה לפני עזיבה ופרקה הכל בשנית, אך הפעם היא הולכת, באמת
עוזבת, שברה את הכלים.
והוא רוגז וכועס, מקנא, מפחד, נבוך, מתעמת עם פחדיו ומגשים
אותם בשנית, הוא בחר בה פעם, אך מאז הבחירות שלו השתנו, היא
סחטה ממנו את כל שהיה בו, לא יכל עוד להיות שם בשבילה. הוא
עייף. לא רוצה יותר, מרים ידיים, שובר את הכלים.
על ספה תלת מושבית בסלון מעוצב למשעי, יושב, זעוף, מול טלויזיה
כבויה, משחק בצרור המפתחות ולפתע משליך אותם בחוזקה אל הקיר,
והנה סימן נולד לו, מזכיר לו סימנים על גופה, סימנים שהוא ברא,
סימנים שחרט בה.
היא שוב, מביטה דרך החלון, מסכמת את הנוף במוחה, רוצה שישאר שם
תמיד, שלא ישכח בה, מסתובבת מביטה בחדר הערום, מבטה נתפס
בצדדית המראה, רואה שם אישה שהיתה פעם יפה, שלא נותר בה צבע,
רואה כעס, בלבול, תהייה, מביטה שוב בעיניים בוכיות ורואה את
הפחד מולה, מריחה את הבדידות. וכמו כלום ניגבה לחייה, עינייה,
מבט אחרון ונסגרת הדלת, אל מסדרון מוצף בתמונות של אהבה
אמיתית, מביטה כמו מוזאון חייה, שנותר למען יזכור החיוך, יזכור
האור שהיה. וזהו.
טריקת הדלת, הבית ריק ממנה, הותירה מאחור את עור נעורייה.
הלכה. |