הסיפור התפרסם ב"עתון 77", אוגוסט 2007, 41-42.

רחוב הצופרים הוא בכלל לא השם של הרחוב הזה. יום אחד חיפשתי את
רחוב הצופרים במפה העירונית ומצאתי ששמו אינו רחוב הצופרים אלא
רחוב שלום לוברנסקי, זהו שמו האמיתי. מיהו שלום לוברנסקי? שלום
לוברנסקי הוא יהודי פולני, שהיגר מפולניה לארצות הברית, ניו
יורק, עשה שם כסף גדול בעסקי נעליים, תרם סכום כסף נכבד לשיפוץ
בית ספר עממי כאן בחיפה, אבל משום שלבית הספר כבר נתנו שם,
הסתפקה הוועדה העירונית בקריאת רחוב על שמו, רחוב ש. לוברנסקי.
איש לא שמע על ש. לוברנסקי, אבל כולם מכירים את הרחוב הזה בשם
רחוב הצופרים. מדוע קוראים לו בשם זה?
הרחוב הינו כביש דו-סטרי המחבר בין הצטלבות הרקפת בעיר התחתית
לבין הצטלבות הנרקיס בעיר העליונה, המובילה דרך אפיק של נחל
אכזב לים. זהו רחוב פתלתל, שמתנקזות אליו שכונות חיפאיות
גדולות השוכנות משני עבריו. חלק מתושביהן עולים לעבודה בעיר
העליונה וחלק יורדים לעבודה בעיר התחתונה. הרחוב פקוק משעה שש
בבוקר ועד לתשע והופך בשעות אלו לכלי נגינה המבצע פרטיטורה
סימפונית של צופרים וקללות, יצירה צלילית-ווקאלית מוזרה שאפילו
קרלהיינץ שטוקהאוזן, הקומפוזיטור הכי מודרני-אלקטרוני ששמעתי
בימי חיי, לא היה מצליח לחבר בחלומותיו הפרועים ביותר.
הנסיעה בכביש הזה היא בפרוש סיוט המתנועע לו באטיות של צב,
פגוש בצד טמבון, כשאני פורש לי על ההגה עיתון, מעיין בכותרות
הראשיות, שומע מוסיקה קלאסית קלה, וחלונות המכונית הממוזגת
סגורים ואטומים. מדי פעם אני מעיף מבט קדימה, משחרר מעט את
דוושת המעצור, ומשמיע לעיתים צפירה ממושכת צווחנית ולעיתים
צפירות קטועות ושבורות, ולעיתים גם פותח את החלון שלצידי, חלון
הנהג, ומשלח החוצה שאגה אכזרית ונוראה, "דייי כבאאאר,
קיבייינייימאט."
פתאום הכל נעצר. דממה. הכל פסק, אפילו המוסיקה הקלאסית הקלה,
העטלף של יוהן שטראוס התעופף לו והצטנף בכנפיים מכונסות על
תקרת המכונית. שתיקה. זרקתי את העיתון על הכיסא שלצדי בבהלה,
פתחתי את החלון, שרבבתי את ראשי. דומייה.
ממש לפני חרטום מכוניתי, נעצרה מכונית מיצובישי גאלקסי
באלכסון, עוצרת את טור המכוניות היורד ואת זה העולה.
דלת הנהג נפתחה ומהמכונית יצא איש זקן, אולי בן שמונים, חבוש
בקובע קסקט בצבע ירוק כהה. גוו כפוף בצורת ריש ותוך כדי הליכה
החלו ידיו להתנועע קדימה ואחורה כמניפה, כשפיו אינו מפסיק
מלהשמיע קול אוושה, לחישה או שריקה, "ששוווו, שואאאו, שששווו."
הסיר את הקסקט מראשו, מגלה קרחת לבנבנה עטויה שרידי שער לבן,
והחל לנפנף בקסקט לעבר הכביש. ואז הבחנתי שהזקן מנסה להבריח
מעל פני הכביש השחור זיקית ירוקה. "שששווו," השמיע הזקן,
והזיקית הירוקה, שטרם הצליחה, למרבית מזלה, להחליף את צבעה
הירוק לשחור על מנת להסוות את עצמה, ניפחה את גופה, הפנתה אל
הזקן את ראשה ופערה את פיה באלם.

"תראה את הזונה הזו, איך שהיא מנפחת את הראות ופותחת את הפה
הגדול שלה." אמר רמי, לוחץ במקל על זנב הזיקית ולא נותן לה
לזוז.
"תעזוב אותה, בחייך. מה יש לך מהזיקית הזו." אמרתי, "בוא כבר,
בסוף עוד נאחר לבית הספר, והחרא של המנהל הזה, אתה יודע מה
שהוא עושה למאחרים."
"הייתי עוזב אותה, בחיי, אבל, אתה יודע למה היא פותחת את
הג'ורה שלה?"
"מאיפה שאני אדע דברים כאלה? איזה מין שאלות יש לך?"
"אז אני אגיד לך, היא מקללת אותנו! זה מה שהיא עושה, היא
מקללת, הכלבה הזאת."
"מה מקללת? על מה אתה מדבר, אידיוט? אני לא שומע שום קללה. היא
סתם פותחת את הפה מרוב כאבים. תעזוב אותה כבר."
"שמע," התרגז רמי, "קודם כל אני לא אידיוט. אתה אידיוט וגם בור
ומטומטם. אחד שלא מבין כלום בשום דבר, אבל תמיד יש לו מה
להגיד. אז תשמע, אתה מכיר את אבא של נורי?"
"נורי, העיראקי הזה מכיתה דלת שנייה?"
"כן. בדיוק. אז אבא שלו, שהיה רועה כבשים בעיראק ושמבין הרבה
מאד בחיות, סיפר לנו פעם איך שזיקית אחת קיללה את השכן שלהם,
קללה אחת נוראה, איומה, וכל הבית שלהם נשרף."
"אז מה אתה רוצה לעשות?" אמרתי בחוסר ביטחון, לא רוצה שהבית של
ההורים שלי יישרף, "אז מה עושים?"
"ששווו," נשף רמי מבין שפתיו, "מאיפה אני צריך לדעת? אבא של
נורי לא אמר לנו מה שצריך לעשות. ששששוווו, מאיפה שאני אדע מה
לעשות. אולי הכי טוב זה להרוג אותה ואז תמות גם הקללה שלה."
הוא הניף אבן כבדה מעל ראש הזיקית.
"אבל הקללה יצאה כבר מהפה שלה," מיהרתי לומר, "אז המוות שלה לא
יעזור בכלל, היא תמות סתם, הקללה כבר נדבקה על... מי שהיא
קיללה אותו."
"ששוואאאו." פלט רמי אוויר מבין שפתיו.

"ששאאוו." נשף הזקן בפיו, מנפנף ביד אחת בקסקט הירוק מעל
הזיקית, ובידו השנייה הרועדת מורה לה לאן ללכת. והזיקית
התנועעה לאיטה, התקדמה לאט לאט, אולי בכיוון משבי הרוח שיצר
הקסקט של הזקן, אני באמת לא יודע, אולי האבא של נורי היה יודע,
זחלה וזחלה, ובסוף נכנסה לעשב הירוק שבצד הדרך ונעלמה.
הזקן חבש את הקסקט, השתרך למכונית, פתח את הדלת, התיישב, סגר
את הדלת, חגר את רצועות הביטחון, התניע את המכונית, חזר לנתיב
העולה, ובבת אחת החלו כל הצופרים לנעור ולנחור, קללות נוראות
התעופפו מכל עבר מפיות פעורים נושפי ארס, והרדיו במכוניתי
השמיע לפתע פתאום את 'הקונטראפונקטים' של קרלהיינץ שטוקהאוזן,
סידרה של קולות צורמים, חריקות נוראות, נביחות, נקישות, חבטות,
וטפיחות.