בתוכך עמוקה, בתוכך מנצחת,
לעיתים אבודה באין סוף מציאות דמיונית
מאתגרת עצמך, מרכינה את הפחד,
מול שתיקתך שבוייה בישות קיומית
והנה בוקר מפציע עליך ופוקחת אותן,
אט אט מול סינוורו של האור הכחול
טועמת עצמך מרירים-מתוקים הם שפתייך,
מלאי זיכרונות מנשיקות האתמול
כוחך בתשוקה עצום ושורף כאש אין סופית,
ונותנת אותה את כמתנת אהבה לאיש שנטמנת בגורלו
כמו שטן אדומה ושחורה, מרקם גופך כמלאך,
ברגעי כמיהה ולהט את נותנת עצמך למולו
והיום עוטף אותך ועוטפות השעות,
והמירוץ בין הזמן למקום איננו נגמר לעולם
וממלאת תפקידך מהקט אל העצום,
מהכנת אותו כריך ועד החיבוק המושלם
ויומך הוא שלהם, של נתיני הממלכה שלך,
להם את תתני דמך בשעת בצורת וצער
טווית במו ידייך את אותם החוטים,
בציפורנייך תגרשי כל מחסור, כל אויב בשער
ואת דמי ילדותך כבר הפקדת בתוך זיכרונות העולים מאי שם,
נוגעים רק לעיתים
לא מוכנה להגשים את הטבע, לא מוכנה להסכים,
על הזמן החולף, על אותן השנים
והינך אם, והינך אשת איש ותפקידך על ראשך מונח
מאורך את היום לשנתך את הלילה
אך יודעת את בתוכך בתוך עצמותייך,
את עדיין אותה ההיא הטיפשית, ההיא שמותר לה
ויש רגעים שאת מרשה לעצמך להיות רק שלך,
להתעלס עם הרוח וניחוח החופש עד אבדון
למוטט קירות מלאי חרדה, לקלף תהיות, לרסק מחשבות,
ללדת שוב מתוכך את האושר עד לעומקו של תימהון
ואחרי כל אלה, את חוזרת חזקה מתמיד,
המציאות תמיד חוזרת ומפגינה עצמה מעלה אליך
ואת יפה ואת חזקה ואת כל כולך חוזרת,
לסרוג את ימייך, וכתרך על ראשך וליבך בידייך
יודעת את כי אוצרותייך שלך הם,
בין ימים של שפל בין ימים של מטר וקור את עוטפת
בתוכך נמצא תמיד אותו הקסם,
חובקת בחום את משפחתך מגינה עליהם מטורפת כטורפת... |