"ממי לילה טוב, אני מתגעגעת"
"גם אני מתגעגע, מתי את באה?"
"לא יודעת אני צריכה ללמוד. אווווווף..."
"טוב אישה שלי, אז לילה טוב וחלומות קסומים, תחלמי עליי, כי
אני אחלום עלייך".
שתיקה ארוכה. "לילה טוב, נשיקות".
שירה מנתקת את השיחה והגוש בגרון לא משחרר, תקוע, חונק. היא
מתחילה לחשוב על יואב המדהים שלה, הרגיש והמתוק שכל כך מכבד
ומשקיע. והסקס המדהים שרק המחשבה על זה עושה לה פרפרים בבטן
ולחלוחית נעימה דרומה משם. האהבה מציפה אותה, היא חושבת על
אותו לילה כשלבשה שמלה לבנה וציפתה לבואו. היא הייתה כל-כך
מדוכאת, הלימודים הציקו לה וגם הגעגוע אליו אך היא לא אמרה לו,
ובכל זאת הוא התעקש לבוא ולעודד אותה. הוא תמיד עשה את הדבר
הנכון וגרם לה להרגיש שלו ורק שלו. זה היה לילה קסום התחושה
ששניהם הרגישו כשהם שכבו והסתכלו אחד לשנייה בעיניים, העיניים
לא זעו לרגע וכשהכל נגמר, הם נשמו בכבדות ודפיקות הלב המואצות
רק העצימו את ההרגשה. החיבור שנוצר ביניהם באותו לילה היה
מיוחד, משהו שלא קרה לה מעולם וגם לא ליואב.
שירה קמה מהמיטה, הרגשות והמחשבות הציפו אותה והיא לא יכלה
לישון. היא מזגה לעצמה כוס של ג'וני ושמה תקליט של נורה ג'ונס,
אך התחושה הנוראית לא עזבה אותה. היא לא יכלה להסביר זאת
לעצמה, זו הייתה תחושה של מוות מבפנים. הדמעות זלגו מעצמן
והמועקה הלא מוסברת גברה.
שירה לוקחת את הפלאפון בידה ומחייגת ליואב ובו בזמן חושבת
לעצמה למה היא עושה זאת הרי אין לה מה לומר.
"אישה שלי", הוא ענה, "איזה מזל שלא כיביתי עדיין את
הפלאפון".
"באמת מזל", ענתה בקול עצוב, כמעט בלחש.
"מה קורה ממי? הכל בסדר?" יואב שואל בטון מודאג.
שתיקה ארוכה ומעיקה שירה מעבירה מבט על נקודת החן מתחת לטבור,
ונזכרת ביום שיואב החליט לקרוא לה "ברכה".
"לא. לא ממש", היא ענתה.
"מה?"
"לא יודעת אני לא מצליחה להירדם", שתיקה מעברו השני של הקו.
שירה ממשיכה "רע לי. אני לא יודעת למה, נראה לי שמשהו לא מסתדר
בינינו". שתיקה, הגוש בגרון עולה ושירה מרגישה בחילה נוראית,
"אנחנו צריכים להיפרד".
עדיין שתיקה מצידו השני של הקו. שירה בקול חנוק עומדת לפרוץ
בבכי "תגיד משהו..." עדיין שתיקה. יואב מתחיל לבכות ושירה לא
יכולה לעצור את עצמה ופורצת בבכי.