הרגשתי את ראשי נשמט לאחור, ועיניי נעצמו מעצמן. אולי אני מת,
כבר חששתי.
אלא שאז החל הדעגוע. מוחי נקדח בעוד שהקול הנורא לא פסק מלקרוע
את רקתי. אם אכן מתתי אני בגיהנום, מלמלתי ספק בראש ספק בקול.
זה לא יכול להיות, זה לא מגיע לי; זה לא מגיע לאיש.

כבר באותו הבוקר הסתמן הדבר הנורא - הייתה תחושה רעה באוויר
כשהתעוררתי.
כעסתי, כעסתי על השעון המעורר שבשאונו המטריד ניער אותי בעל
כורחי ובעט אותי אל האינסוף; ומעבר לו.
כאב הראש שהיה שותפי עוד מהשכימי נמשך ולא הראה סימני היחלשות,
ההיפך!
הדלתות נסגרות לי מעצמן והאורות מיאנו לקדם אותי בברכה ירוקה.
התורים התארכו ולא נראה שהזמן עובר...

בהפתעה מוחלטת היא התגנבה אליי, תחילה באטיות, והפליאה בי את
שנאתה על לא עוול בכפי.
מספרת על שלל נושאים אין-סופי, וכורה את קברי תוך סיפורים על
בדואיים, מתנות לחג ושאר ירקות, שכל קשר הגיוני ביניהם אינו
הגיוני בעליל.

איפה אני בכלל?! חשש הולך וגובר מלפקוח את עיניי מנע ממני
התעמתות עם הטמטום המפעפע דרך אוזניי, רעד קל צמרר את גבי
וחרדת זעם החלה חודרת את עצמותיי. הייתי מוכן לרצח!

קמצתי את אגרופיי בעוד אני שומע של"מיכאל יש דודה" והוא רוצה
להחליף את פינת האוכל וכן "בואי כפרה עלייך אני אתן לך אותה".
בעיני רוחי דמיינתי איך אני שם קץ לסאגה הזו.
קמתי על רגליי נחוש, כשלפתע צליל דק וחד פילח את האוויר.

פחד! דקת השנאה? מי צופה? מי מקשיב?
איפה אני?!
פקחתי את עיניי בבעתה, אוחז את הגולגלת שלי ומעווה את פניי
בכאב...

מכשיר הפקס מחייך ברשעות מולי וממשיך את הצווחה.



עוד יום במשרד.
עוד יום במשרד.