חיכיתי לה, עד שנרדמתי, התעוררתי כל שעה לבדוק אם הגיעה.
כל הסימנים הראו על בואה, הנשימות בטלפון כמעט הבטיחו את
החלום.

שנה וארבעה חודשים לא נאנקתי, כמו מבקשת למלא את הריאות
באוויר, כדי להחזיק עוד קצת מתחת למים, בעולם שלנו.
פעם היתה מסביבנו הילה כזו, אחת שמטשטשת אותנו, מפריעה לעולם
להפריע לנו, מסווה אותנו בדמיון שלנו.
בדיעבד, לא הייתי מסתירה, הייתי מראה לכולם.
כשעזבה, היא מיד הסתגלה, היתה מתקשרת לספר, שואלת אם זה בסדר,
אני הייתי מסבירה, לעצמי, שלא תמיד חייב או זה או זה, אפשר גם
וגם, הייתי מערבבת את החיים, שלי ואת אלה שלא נראו לי
אמיתיים.
עכשיו היא אמיתית, אוהבת ועוזבת כל פעם מחדש.
חייבת לצאת, להינצל, לשמור, המחיר יהיה מגוחך אם לא אתחיל
עכשיו, כמו חולה שמתחרט שלא הפסיק לעשן מזמן, אני אבכה על הזמן
.
אם אני יודעת את כל זה עכשיו, למה אני לא מיישמת?
למה מעשן שמודע לסכנה אבל לא מפסיק.
לא מוכנה לשקר יותר, לא רוצה עוד להיות גיבורה.
אני והשלמות לא ניפגש לעולם, את השלווה איבדתי, אבל שנים עוד
לפני, ושברי מוטלים אבל איפה שהוא מאחורי.
אהבה היא קוראת לעצמה,
אני אמצא לי חדשה.

אתמול היתה ההמתנה האחרונה שלי.
מחר, אודיע לכולם: אני פנויה רגשית, ומפסיקה לעשן!