"מאירת עיניים היא ההשוואה בין 'דון קיחוטה' של מנאר לזה של
סרוונטס. הלה, לדוגמה, כתב: ('דון קיחוטה', חלק ראשון, פרק ט')
...האמת, שאמה-הורתה היא ההיסטוריה: יריבת הזמן, כלי קיבול
למפעלות אנוש, עדה לעבר, דוגמה ומופת להווה ואזהרה לעתיד
לבוא".
מנוסחת במאה ה-17, מנוסחת בידי 'ההדיוט החריף' סרוונטס, סדרה
זו אינה אלא נאום הלל רטורי להיסטוריה. מנאר, לעומת זאת כותב:
"...האמת, שאמה-הורתה היא ההיסטוריה: יריבת הזמן, כלי קיבול
למפעלות אנוש, עדה לעבר, דוגמה ומופת להווה ואזהרה לעתיד
לבוא.''
(מתוך הסיפור "פייר מנאר, מחבר דון-קיחוטה", באוסף "בדיונות"
לחורחה לואיס בורחס).

שוב 1938, רגע לפני חג המולד. שוב אני הולך במדרגות האלה ואני
יודע שתיכף אופתע שוב והחלון יכה בי שוב ולא אדע כי הוא היה שם
שוב והיה פתוח, ומי בכלל משאיר חלונות פתוחים בתקופה כזאת
במזרח התיכון, כמה קר היה, וכמה חם ודאי היה לבורחס. ושוב, רגע
לפני שראשי פוגע בזווית החלון החלודה, ואני הרי לא קיבלתי
חיסון אנטי-טטנוס מאז שהתגייסתי לצבא, רגע לפני זה, מישהו
מדליק את האור ושוב ראשי חולף ליד החלון והנה אני בריא ולא
שלם. כמה רציתי כל פעם שהחלון הזה יפתח שוב, שהאור יהיה כבוי
שוב, שאעלה במדרגות בלאות שוב, שלא אזכור את החלון שוב. כמה
רציתי להיות בורחס. אבל הוא פגע בחלון והחלון פגע בו ואני כאן
ואין חלון ואין פצע ואין בית חולים ואין התנדנדות פרוזאית כזו
בין חיים למוות, כזו שתשחרר הכל וכלום לא יהיה עוד, לא מרחב,
לא זמן, לא אני ולא היא ולא הוא ולא אנחנו, ויהיה הכל. אולי גם
לי יאיר המזל יום אחד בחושך בחדר מדרגות ואני אקבל סוף סוף את
מה שרציתי - להיות בורחס. או לפחות פייר מנאר.
מי בונה היום בניינים עם חלונות בחדר המדרגות.