קו מאוד דק נמתח לו בין צחוק לבכי... בין אושר לעצבות...
היגיון לאיגיון...
והאם מחשבות אובדניות הן בעצם חופש... הלוואי שהייתי
אוטיסטית... לא הייתי צריכה להתחשב בחוקים בסיסיים של החברה...
הייתי חופשיה.
"את לא צריכה להיות אוטיסטית בשביל זה"
אפשר לומר... לא היו מנתחים אותי, את המחשבות שלי בתור משהו רע
כי אני אוטיסטית וזה הגיוני שיהיו להם מחשבות אובדניות. לא
הייתי צריכה לשמור על נימוסים בסיסיים... לא הייתי צריכה לחשוב
על מה יקרה אם או למי או למה...
למה... זו שאלה טובה...
הייתי מתנהגת בצורה הכי תמימה שרק אפשר...
ויום אחד הייתי רואה את אימא לוקחת כדור ואליום או משהו
בסגנון... וחושבת שזה כיף... ולוקחת את הקופסה, והייתי מכניסה
לפה איזה עשרים
ומצד אחר, הייתי רואה את אבא מנקה את האקדח ומחזיר לארון...
והולכת לארון... ומשחקת עם עצמי ועם הצעצוע החדש שלי... טוענת
אותו מבלי לשים לב...
בום...
"דאלי, את מפחידה אותי"
אתה תנסה לשמור על קשר כשתהיה בחו"ל?
ואתה תשמח לשמוע שסוף סוף אשפזתי את עצמי, יותר נכון
אושפזתי...
ואתה תחשוב שאתה שומע אותי... שרה ורוקדת... בחדר הקטן שלי.
ותהיה מאושר... כי ככה אתה תבחר לראות את זה...
"דאלי, את יודעת שאת ממש חשובה לי..."
אני לא יכולה להאמין לך...



בום!