היה פעם מגדל הבדידות
באי נטוש ומנוכר,
בערבה המיובשת והחסרת צמיחה
אשר חלמה שהענן שמעליה
ימטיר את טיפות הנחמה...
בבצורת למדה ליהנות מאור השמש והחמה,
וכל דמעה אשר זלגה מאותו ענן רחוק
שתתה בצמאה בלגימות גדולות...
מגדל הבדידות הסתגר מפני הסביבה
כממלכה קטנה,
בה השכל והרגש הם המלך והמלכה...
ורק מדי פעם השמיע את רעמי הפעמונים,
הזועקים מחמת הנשמה...
ואזי בגניחת הכאב העזה
כרע מול נחשונים
ושפך לים את סיבת הכעס והחרדה,
את המשאלות והאכזבות
שנצברו במגדל הבדידות משך הזמן...
והים רשרש בהזדהות
נסער קלות כסימן להקשבה,
והרוח ערערה את החולות ממנוחתם,
פיזרה אותם למרחקים
והם שוב ושוב חיפשו את מקומם,
את ייעודם...
ומגדל היה שקוע בבדידות,
מנותק מהמציאות,
לא נפתחה לרוח הנושבת בקלילות,
התנשא מעל החולות
שהשתטחו מתחתיו בצניעות,
חיפש אתגר בגובה המעוף
מעל עצמו,
וכך התכסה באבק ובעפר
שמהם נבנה
ואליהם בבדידותו ישוב!