אני מסתכלת על אמי אחרי שהיא חוזרת מהעבודה שלה ולפעמים קשה לי
להבין מאיפה יש לה את הכוח להמשיך לעבוד בשביל פרוטות במשך
הלילות הארוכים. הכוח שלה זה אנחנו, הילדים, זה מה שהיא תמיד
אומרת, אבל עדיין קשה לי להבין את זה. אולי כי אני עדיין בגיל
שחיים רק בשביל עצמך...
אימי מנגנת בבר מיוחד כזה, בר שמנגנים בו רק ג'אז. היה לה מזל
שהיא מצאה את המקום הזה, אין הרבה כאלה באזור שלנו, בעצם אין
כאלה בכלל. היא מנגנת שם עם בן זוגה, זה שהצליח לשאוב ממנה
הכל, את היופי המיוחד שלה, הבריאות, השמחה, התקווה...
לנו הלויניות, תמיד היו בעיות עם גברים, גם כשהיינו תחת שמות
משפחה אחרים. תמיד סבלנו מהאכזריות שלהם.

היא הייתה מורה, שם ב'רוסיה', אנשים היו מתביישים להסתכל לה
ישירות בעיניים בגלל הכבוד שרחשו לה, אבל היא לא מתלוננת. היא
שמחה שעלינו לישראל. תמיד אמרה שאם היינו נשארים, היינו מתים.
המקום הזה לא היה טוב ליהודים, בלשון המעטה. אפילו שפה גרנו
במשך שנים רבות ב'דירה' של שני חדרים וכל הילדים ישנו בחדר
אחד, היינו מאושרים. היו ילדים שצחקו עלינו כי גרנו בקרוון
ובגלל המפעלים קיבלתי אסטמה, אבל לנו היה את עץ התות ולאחרים
לא היה. היינו מטפסים עליו וזוללים תותים וחוזרים הבייתה עם
בגדים מוכתמים. אמא הייתה תמיד מודאגת, כי לא היה לה מאיפה
לקנות בגדים חדשים ולא רצתה שנצטרך ללכת עם חולצות 'מקושטות'
כי הכתמים ישארו.

אמא חזרה מותשת בחמש בבוקר והסתכלתי עלייה בעיניים חצי רטובות.
חיבקתי אותה והיא רעדה. נתתי לה לשבת והיא כבר הבינה שמשהו
קרה. "א- אנחנו- כבר לא ביחד.." היא לא הבינה למה. למה הבחור
הטוב הזה כבר לא איתי. התחלתי לרעוד וכך גם קולי. "היו בעיות,
והוא לא יכל להתמודד איתן יותר."
"איזה בעיות? את יכולה לספר לי. אל תבכי, בבקשה אל תבכי, זה
קורע לי את הלב." לא יכולתי לספר לה, וזה צרב לי כל כך בפנים.
רק ישבתי לידה ובכיתי והיא בכתה איתי. אחרי שנרגעתי הלכנו
לישון והיא נישקה אותי במצח. "אם הוא יתעשת, הוא יחזור ואם לא,
את תחלימי ותפגשתי מישהו אחר."
הרגשתי אשמה כי הפלתי את זה עליה, כאילו לא מספיק שהיא סבלה כל
החיים מאבא שלי שהתעמר בה נפשית ופיזית ומבן זוגה הנוכחי שרק
רצה את כל מה שהיה לה. אבל היא הייתה חייבת לדעת, לא יכולתי
לשקר לאישה שבזכותה אני בעולם הזה.

"את יודעת, סבא שלך עזב את סבתא כשהיא נכנסה להריון איתי והם
היו נשואים חמש שנים אז, הוא פשוט קם והלך. הוא רצה שהיא תהייה
רק שלו וילדים לא היו בחשבון. היא עזבה לימודי רפואה בשבילו,
אבל לו לא היה איכפת. ככה גדלתי לבד, בלי אחים ובלי אבא כל
השנים."
"לפחות עכשיו יש לך הרבה ילדים.." חייכתי.
"כן, אבל לא תמיד הייתי עשירה כל כך. את יודעת שהרופאים אמרו
לי שבחיים לא יהיו לי ילדים?! זה היה בגיל תשע עשרה אחרי
שעברתי ניתוח ושכבתי חודשיים בבית החולים. זה היה אחד הדברים
הכי נוראיים שקרו לי, חשבתי שאני אשאר לבד כל החיים. אחיך נולד
אחרי שש שנים של נישואין והוא היה נס. רציתי כמה פעמים לאמץ,
אבל אבא שלך תמיד כעס ולא הבין בשביל מה אני צריכה ילד זר. לו
לא היה איכפת לחיות בלי ילדים. התאים לו להשאר ילד מגודל עם
שתי אימהות."
"האם אנחנו מקוללות? רק לסבתא רבה לאה היה מזל, הא?! מצד שני,
היא זו שהייתה המעורערת.."
"כן. היא התעללה בי במשך שנים כשהייתי ילדה ואימי וסבי היו רוב
שעות היום בעבודה ולא ידעו. ככל שהיא הזדקנה, מצבה התדרדר
ובסופו של דבר אישפזו אותה במוסד לחולי נפש."
"יופי של סיפורים משפחתיים.. מה קרה עם 'והם חיו באושר
ועושר'?" צחקנו קצת וחיבקתי אותה בכתפיים.
יש שיר כזה שנקרא 'לתמונת אמא' ורק לפני שנים בודדות היבנתי
כמה שלא הייתי הוגנת עם אימי שלי, מאז אני מנסה לבלות איתה ככל
שאפשר. באותו יום ישבנו במשך כמה שעות ופשוט דיברנו. דיברנו עד
שכאבו לי מיתרי הקול והיא הייתה צריכה ללכת לעבודה.

"אולי מתישהו תקחי אותי איתך, את יודעת שתמיד רציתי להיות
במרכז הבמה. חלמתי על זה עוד כשהיינו חיים בקרוון. התאומות היו
משחקות בחוץ כל היום, וולירקה היה נוסע כל היום על האופניים
שהוא בנה ואני שרתי מול המראה. זוכרת את המורה למוזיקה שגר
לידנו?"
"איך אפשר לשכוח.. הוא היה בא לפעמים לבר עם אישתו ומספר כמה
שאת מוכשרת. כולם אהבו אותכם, הילדים היקרים שלי."
"את רומזת שהוא היה משוחד?!" צחקתי. "פעם אחת הוא לקח אותי עם
הכיתה שלו להופעה בתל אביב. זה היה כל כך כיף."
"אני זוכרת. חזרת זוהרת הבייתה." היא התחילה לזמזם את השיר
ששרתי אז, רצתי והבאתי את הגיטרה שלי והתחלנו לשיר. "אני אנסה
לדבר עם אלי, אולי הוא יסכים." אלי הוא הבוס שלה.
"תודה 'מאמה' שלי! את לא תצטערי." כתבתי לא מעט שירים 'למגירה'
בשנים האחרונות וממש רציתי לשיר כמה מהם מול קהל והבר היה
המקום הכי מתאים. אני סטודנטית לוטרינרייה וזה אולי בכלל לא
קשור כל הרצון הזה לשיר, אבל זה עושה לי טוב בלב וגם ככה, אני
לא חייה לפי מה שמכתיבים לי, אלא לפי מה שטוב עבורי. לפחות ככה
אני מאמינה. ועכשיו שהתפנה לי זמן בלוח הזמנים, הייתה לי עוד
סיבה להשקיע יותר בתחביבים שלי. לחזור לעצמי, לשמוח ממה שתמיד
עשה לי טוב ולרפא את הלב השבור.

כעבור מספר ניסיונות שיכנוע מצד אימי, אלי הסכים שאני אבוא
לראיון אצלו. קצת רעדתי לפני זה ולא ישנתי כל הלילה מרוב
התרגשות ומתח.
נשמתי את האוויר הצונן, הסתכלתי על השמיים המעוננים למחצה
ונכנסתי. זה היה כשעה לפני הפתיחה והיו שם רק עובדים שאירגנו
את המקום. כבר הכרתי שם את כולם, אז הרגשתי חצי בבית ונרגעתי.
ראיתי שאלי כבר היה ישוב ליד שולחן והוא סימן לי להתחיל.
חייכתי אליו חיוך ביישן וסובבתי את הגיטרה לפנים. ככל שהזמן
עבר הרגשתי מאין שיכרון חושים נעים בפנים, שרתי והרגשתי איך
החיוך שלי מתרחב מרגע לרגע. שרתי שלושה שירים ברצף ולא האמנתי
שהוא לא קטע אותי עד אז. הוא ניגש אליי וקרץ לי. "אומנם יש לך
כישרון גולמי, אבל אני מוכן לתת לך הזדמנות. יש לך אפשרות ללכת
לשיעורי פיתוח קול?"
"האמת שלא כל כך.." הסתכלתי עליו במבט נעלב קמעה.
"טוב, נדאג לך. מחר יש פה תחרות כשרונות ומורה מנוסה תבוא לפה
לבחור את מי היא לוקחת לסדנא שלה. מי שיזכה יקבל אצלה הדרכה
חינם."
"וואו, תודה. אני אבוא, כמובן!" הסתכלתי עליו בעיניים נוצצות
ויכולתי לחבק אותו באותו רגע מרוב אושר.
"לגבי העסקתך כאן, נדבר מחר, אחרי התחרות. אם את רוצה, את
יכולה להישאר קצת היום, אולי תשירי קצת עם הליווי של אמא
שלך?!"
"אני אשמח. תודה, באמת תודה."
"תודי לי מחר, אל יתהלל חוגר כמפתח."
אימי ישבה בצד וחיכתה בסבלנות שאני אגש אליה.
"'מאם', הוא יתן לי לנסות היום ומחר אני אהיה בתחרות."
"מצויין, אז מה את רוצה לשיר היום?" קבענו ביחד מספר שירים
ששרתי מתוך שינה וחיכיתי לקבל אישור ממנו, למתי אוכל לעלות
לבמה.
חמש עשרה דקות התהילה שלי בערב זה נגמרו מהר מדי, להערכתי, אבל
נהנתי מאוד וחזרתי הבייתה עם פרפרים בבטן. ישנתי בכוח כי למחרת
היו לי שיעורים באוניברסיטה.

הגיעה השעה לבוא לתחרות. ההתרגשות גאתה עם כל מתמודד שעלה לבמה
והקהל היה חם ואקסטטי.
עליתי לבמה וביצעתי שיר שכתבתי לכבוד יומהולדת של חברה. בסוף
הערב נבחרו שלושה זוכים ובינהם גם אני. שמחתי לא ידעה גבולות,
קפצתי וחיבקתי את חברתי שישבה ליד הבמה ואימי שעמדה לידי.
אפילו בכיתי. המורה לקחה אותנו אל מאחורי הקלעים וקבעה איתנו
מועד לפגישת אימון ראשונה. "בהצלחה לכולכם ואל תאחרו." היא
חייכה אלינו חיוך נעים והלכה. חזרתי הבייתה כי לא יכולתי
להישאר שם יותר.
השיעור הראשון, היה קשה, האשה הזאת שהייתה נעימת הליכות ומראה
הייתה קשוחה. לא שציפיתי למשהו קל, פשוט קצת הופתעתי. היא נתנה
לנו שיעורי בית, אימונים שהיינו צריכים לעשות לקול בין הפגישות
איתה. בזמן שהיינו בסדנא, אף אחד מאיתנו לא הופיע בבר ולא בשום
מקום אחר, היא רצתה שנהייה מרוכזים רק באימון הקול ושלא נאמץ
אותו מעבר ליכולת שלנו לפני שנדע מה אנחנו עושים.
כשסיימנו את הסדנא, היא נתנה לכל אחד המלצות והצעות להמשך
וקיבלתי אישור שאני יכולה להתחיל לשיר בבר. הרגשתי ברת מזל
והודתי לה על הכל. למדתי ממנה המון דברים שלא הייתי מודעת
אליהם קודם לכן ואחרי הכל, היא עשתה עבורנו את הכל בחינם.

אלי שמח לראות שחזרתי. "איך יש לך זמן אלינו בכלל, חסר לך
שתזניחי את הלימודים, שומעת?"
"אני לא אזניח. גם אם הייתי רוצה, אמא הייתה מטפלת בי.."
"נכון." שמעתי אותה מאחוריי.
"אז ברוכה הבאה לסיפון." הוא דן איתי על התנאים וזמני עבודה.
מילאתי טפסים וחתמתי על חוזה. אומנם המשכורת הייתה נמוכה, אבל
לא התלוננתי, כל מה שקרה בתקופה האחרונה היה כמו חלום ומה
שקיבלתי היה מאוד משמעותי לגביי.

זה היה הערב הראשון שלי על הבמה, כאחת מהצוות ואימי הייתה גאה
כל כך. בקהל ישבו אחי ושתי אחיותיי והם מחאו לי כפיים בכל
הכוח, לפחות ככה זה נראה ממקום מושבי. לקראת סוף ההופעה מישהו
זרק לי וורד לבמה. הופתעתי וקצת נבהלתי וסרקתי את הקהל.
לתדהמתי הרבה גיליתי אותו שם, זה שעזבני לפני חודשים בודדים
בלבד. זה שכנראה לולא מה שקרה בגללו, לא הייתי כאן. הוא חייך
חיוך עצוב ועיניו היו כהות וכבויות. בסוף ההופעה ניגשתי אליו.
ישבנו ושתינו משהו קל ליד הבר רחב הידיים והודתי לו.
"למה?" שאל בבילבול.
"כי בגללך אני כאן." חייכתי באירוניות ובהקלה. חלק מהרגשות שלי
אליו מתו עם הזמן והכאב נחלש מאוד, אפילו שעדיין הזכיר עצמו
לעיתים.
הוא הציע להחזיר אותי הבייתה. סירבתי ואמרתי שאני אחזור עם
אחיי.
הלכתי אליהם וחיכינו לאימי שתסיים להתארגן. זה היה ערב מופלא,
ללא ספק.

מוקדש לאישה הכי יקרה, זאת שהביאה אותי לעולם. אימי.

תגובות?! מישהו?! ...