''האי א-דיני והאי אל-עולם'', כך הייתה אומרת תמיד, מערבבת בין
ערבית לעברית, עייפה מכזבי החיים, מפוכחת מכדי להיות אופטימית,
חסינה בפני אשליות. אום-ניסים אהבה את המשפט הזה שפירושו היה:
''זהו גורלי וזהו העולם''. משפט שנאמר מתוך ייאוש גדול, אך
ניכר כי היה בו מן השחרור וההקלה, כעין השלמה עם העובדה שהחיים
הם גורל והוא אכזר. גם אם יכולתי לשכנע את אום-ניסים שאין
להאמין בגורל, הרי שהייתה מגיעה למסקנה לא פחות מרה, שהחיים הם
סדרה של תאונות, יד מקרה שנתקפת תכופות בעוויתות קשות.
בשעות שבהן חוסר מזל פוקד אותי, בימים שבהם אני מתפנק ברחמים
עצמיים, דמותה של אום ניסים עולה לנגד עיניי. לפני שעלתה ארצה
מעיראק נחשבה אום-ניסים לאישה בעלת מזג נוח, אולם מיום עלייתה
חייה השתנו ועמם השתנתה אישיותה. אט אט הפכה לאישה נרגנת
ורטנונית עד לזרא, יושבת ומקטרת מבוקר ועד ליל על מר גורלה, על
ימיה התפלים, על משפחתה שהתנכרה לה; מתאוננת על עיראק שהשאירה
מאחור, מבכה על הנוחות שאינה מנת חלקה, על אושר לא מושג.
בספרים שקראתי במהלך חיי על דמויות זעופות לא הקשיתי על יכולת
הדמיון שלי ומיד פניתי לארשת פניה של אום-ניסים, שחיוך שלה היה
בבחינת תופעת טבע נדירה, שבת-קולה אף פעם לא בקעה ברינה,
שעיניה היו כזוג נרות חסרי פתיל שלא יוכלו לדלוק.
אום-ניסים, אמו של ניסים, בכורה שהתכחש לה. אישה של משפט אחד,
משפט ומלואו: ''האי א-דיני והאי אל-עולם''. אישה ששנות חייה
הרבות ניכרו בה. נמוכת-קומה הייתה, עורה שחום ומרופט, מלבושיה
חלוקים עיראקיים חסרי חן שנועדו לשינה, ולרגליה זוג קבקבים
שחורים שמעולם לא התבלה מאחר שכמעט ולא נעשה בו שימוש.
אום-ניסים מעולם לא ביקרה במספרה, שערה היה שער קצוץ ומקורזל
כשל אתיופית הסובלת מנשירה קשה ונראה היה כי כוחו לא עומד לו
בשביל לצמוח. זוג משקפיים בעל עדשות עבות וגדולות היווה מחצית
מפניה המקומטים, וקולה היה קול של עורב צרוד בעל מיתרים
חלודים.
לאום-ניסים היו שלוש תחנות רביצה קבועות: יש שהייתה רובצת
בביתה הזעיר ולו רק כדי לחסוך ירידה של 20 מדרגות עד לקו
הרחוב; יש שהייתה אוזרת כוחות ויורדת למטה, סמוכה על מקל רקוב
שנראה כי נזקק לה יותר משהיא נזקקה לו, ומתיישבת ליד ביתה של
ג'יני, במרכז המדרכה ובנקודת תצפית אידיאלית שסייעה בידה לקלוט
בכל רגע נתון את המאורעות שפקדו את הרחוב; תחנת הרביצה השלישית
הייתה ביתה של סבתי, שדרה.
השמועה אומרת שכל זמן שביקרה אום-ניסים בבית ילדיה הייתה שולחת
חצי ביקורת אל כל דבר אפשרי, מציקה ומתערבת בכל הנעשה ובאופן
טורדני להכעיס. בהפוגות שבין הערותיה הייתה מייללת לעצמה
במלמולים אינסופיים ומלינה על מזלה הרע, מפזרת סביבה עננים
קודרים של מרה שחורה. שמועות אחרות מספרות כי אום-ניסים קנאית
הייתה לכספה וסירבה לסייע לילדיה בשעת מצוקה, וגם שניסתה לחרחר
ריב בין בני המשפחה. השמועות הללו נועדו לתרץ את הנתק שנוצר עד
מהרה בין אום-ניסים לבין ילדיה שגרו בסמוך לה, אך לא הזדמנו
לביתה והיא לא הוזמנה לביתם מאז שהחליטו להתכחש לה ולהתרחק
ממנה. כל ילדיה כולם בנקודת זמן אחת גמרו אומר להתעלם מקיומה
בעולם, ולא זו בלבד שלא הקדישו לה תשומת לב ולא הביעו כלפיה
דאגה או חמלה, אלא שתמיד ייחלו למותה.
אום ניסים הייתה מנהלת שיחות בשתי עיניים ובקול רם, פונה אל
עצמה ומספרת על כל הטעויות שעשתה במהלך השנים, סופקת ידיים על
עלומיה שאבדו, משחזרת אפיזודות כואבות ומצטטת דברים קשים
שנאמרו לה. מתבוססת בבוץ המלנכוליה שהייתה כל כך מכורה לה.
כשהחליטה לצאת החוצה ולשבת במרכז המדרכה ליד ביתה של ג'יני,
הייתה יורדת עם כיסא קטן של בית ספר יסודי ועם קרטון ארוך ודק
ששימש לה כהדום. גם על המדרכה, בלב הרחוב, הייתה מדברת בלי
סוף, קולה כציפורן שורטת זכוכית, מעירה בעיראקית לא מובנת
לילדים שובבים על חוסר זהירותם או על התגרותם בה, שולחת מילות
בוז לנערות שחלפו על פניה בלבוש פרובוקטיבי, נהגים שנסעו מהר
מדי, חתולים שפלשו לתחומה, או סתם אנשים שלא היו לרוחה. אחת
לכמה דקות הייתה פוזלת לכיוון בית הזבל של ג'יני ומביטה בו
בסלידה עמוקה. מניחה את שתי רגליה על הקרטון כשהן שלובות
ומתרווחת על הכיסא כאילו הייתה מציל בחוף ים. מציל המזהיר ללא
הרף את המתרחצים שבחוף מן הגאות המשתוללת, מציל שלא יכול
להושיע את עצמו מן השפל התמידי של חייו.
את רוב זמנה העבירה אום-ניסים בביתה של סבתי וליתר דיוק בחצר
הבית. הייתה תולה ומורידה כביסה, מקפלת בגדים, קוצצת בצל לקובה
של יום שישי, צורחת על הנכדים, ובעיקר מוצאת מקורות חדשים
למרמור. הבית של סבתא על כל האנשים שהזדמנו אליו סיפק
לאום-ניסים הרבה תעסוקה והרבה עניין, ועל כן העדיפה אותו על
פני מקומות רביצה אחרים. מבחינתנו, בני המשפחה, העסקה הלא
כתובה עם אום-ניסים לא הייתה עסקה משתלמת: היא אמנם סייעה מעט
בעבודות הבית לבל תיראה כמתנחלת שאינה מרפה, אולם נראה כי הכול
היו מעדיפים לוותר על השירותים הללו לטובת רגע של שקט ושלווה.
כיצד קרה שאף אחד מעולם לא חש חיבה כלפי אום-ניסים? מדוע תמיד
זכתה ליחס קר ומנוכר? לאום-ניסים הייתה תשובה ברורה בעניין.
תשובה שהיא בבחינת מענה גם לכל שאלה אחרת: ''האי א-דיני והאי
אל-עולם'' הייתה אומרת באמונה גדולה, בדבקות עיוורת. זהו גורלה
וזהו העולם. תשובה שלא מצריכה נימוקים. תשובה שטומנת בחובה
זכות אחת וחובה אחת: לסבול. כאשר נקריתי בדרכה, שלא כמו רבים
אחרים, הייתי מתייחס אליה, שואל בעיראקית לבבית לשלומה:
''אום-ניסים, אשלונכ?'' כשתשובתה כבר ידועה לי מראש כפי שחייה
ידועים לה מראש: ''האי א-דיני והאי אל-עולם''. והאם זהו גורלי
שלי? לעמוד יום יום מול נציגתו האדוקה של הפטליזם? האם זהו
העולם? שנותן לי להמשיך בדרכי לאחר שאלת נימוסין קצרה ולהותיר
את אום-ניסים כגוש פסימיזם גריאטרי שאין לו הופכין?
ומה ביני, הילד העולץ, לאום-ניסים הישישה הזעפנית? אולי גורלה
הכתיב לה לשמש עבורי המחשה אנושית לייאוש עלי אדמות, ואולי
הייתה אלה: אלת המנכוליה שבאה אל בני התמותה בשיכון ג' בבאר
שבע למען ילמדו מרירות מהי וישכילו להעריך את אושרם.