שפיות, אי-שפיות, שפיות, אי-שפיות... אני כמו תולש עלי כותרת
של פרח, תולש עלה אחר עלה, מה יישאר בידי? עלה של שפיות? או
שמא עלה של אי-שפיות? היינו הך. אומרים שקו דק מפריד בין שפיות
ואי-שפיות, ייתכן והדבר נכון. ליד הבית שגרתי בו, יכולתי לזהות
לפחות שני אנשים מדדים על הקו הדקיק הזה: פארג' ומשאללה. פארג'
היה קרוב משפחה רחוק, ומשאללה - שכן בקצה הרחוב.

פארג' היה בנה של סביחה, אחות של סבתא שלי. מה שהפריד בין
פארג' לשפיות היה פארג'. אינני זוכר אותו בנערותו, בשפיותו,
כשהיה ''בחור צעיר ורציני'', כפי שמעידה עליו הנוסטלגיה
המשפחתית. אני זוכר גבר כבן 30 או 40, תמיר, בעל הליכה מרושלת
וזוג עיניים צמודות עד מאוד האחת לשנייה. שיערו שחור ולא
מסורק, אוזניו בולטות והסנטר שלו ארוך ומוצק. את פארג' ניתן
היה לזהות ממרחק רב ובקלות יתרה: הוא היה מתהלך כל העת
בגילופין, בין אם שתה ובין אם לאו, הליכה שהסגירה אותו. תמיד
אחז בידו בקבוק בירה נצחי, ריק או מלא, שנמנה על אחד מאיברי
גופו.

לפארג' היה טווח פעולה מוגדר, מגרש המשחקים שלו התפרש על שני
רחובות בשכונה ג' בבאר שבע: רח' ארלוזורוב ורח' השלום. לעתים
נדירות היה יוצא לגיחות מחוץ לתחום ברחובות הסמוכים ומבהיל
בהלה עמוקה את התושבים שלא הכירו אותו. אלה שכן הכירו אותו
נהנו מהצגה טובה. לכאורה, המטרה היחידה שלשמה התעורר פארג' כל
בוקר הייתה בקבוק הבירה, בקבוק שהיה צריך לעמול עבורו שעה
ארוכה ולחזר על פתחי בעלי החנויות שישלימו את הסכום הדרוש
לקנייתו. למעשה, סדר היום של פארג' גדוש היה בסנסציות ארעיות,
רובן לא היו פרי של תכנון מוקדם. לאחר שגמע את הבקבוק בגמיעה
אחת קולחת ומהירה היה פארג' מתחיל לצעוק בקולי קולות שברי
משפטים חסרי-פשר, עם נימה של כעס מהול בבלבול. צועק ומנתב עצמו
בו-זמנית לכיוונים שונים, רגע אחד היה פוסע פסיעות גדולות
ורחבות באיטיות ובשקט כמו חייל במצעד ראווה, ורגע אחר רץ למרחק
קצר ועוצר פתע ללא התראה.

היו פעמים שהיה מדלג ומקפץ, צוחק צחוק מתגלגל מלווה בצרחות
קולניות נטולות משמעות או במלמולים חרישיים ואז מיד מתחיל
לבכות בכי מר, תוך שהוא בועט בפחי אשפה שפגש בדרך ומקלל עוברי
אורח ללא סיבה. בתוך הטירוף הבלתי פוסק הזה היו לפארג' שני
תחביבים: האחד, לקפוץ על אוטובוס בזמן נסיעה ולהיתלות עליו
מאחור לעיניו הנזעמות של הנהג; והשני, לשכב במרכזו של כביש
סואן ולהצטנף באספלט השחור כאילו היה מזרן רך ומפנק. כילד
מצאתי עניין רב בלהטוטים של פארג', הם הפכו לחלק בלתי נפרד
משגרת ימי ילדותי. כמו שהיה לי טבעי לשמוע את צלצול הפעמון
בסוף כל שיעור בבית הספר, כך היה זה טבעי ביותר עבורי לראות את
פארג' בדרכי הביתה רכוב מאחורי אוטובוס שנפל קורבן לשעשועיו.
כמו תמיד, היה הנהג מנסה בתחילה לנסוע מהר יותר על מנת לזרוע
פחד בפראג', פחד שיגרום לו לרדת תיכף ומיד. לאחר שהמאמץ הזה
נכשל היה הנהג נוסע בזיגזגים לאורך הרחוב, אבל אז זכה לטרוניות
הנוסעים. כמעט תמיד, לאחר שהיה מחליט הנהג לעצור את האוטובוס
ולחנך את פארג', היה פארג' מנתק את זרועותיו מן האוטובוס,
משליך עצמו על הכביש ומעמיד פני מת. אף אחד לא היה מוכן להנשים
אותו.

למרות שכבר למדתי להכיר את תחבולותיו של פארג' הייתי מתקרב
אליו בכוח סקרנותי יחד עם קהל רחב של אנשים שהתגודד סביבו, זו
גם הייתה הזדמנות לבחון מקרוב כיצד הוא נראה. ובכן, פארג' היה
שוכב על הכביש עם ידיים מפוזרות ורגליים מפושקות, מדיף ניחוחות
חריפים של אלכוהול, ג'ינס שחוק בצבע תכלת עוטה את רגליו ועליו
חגורה שחורה שלא הצליחה לממש את תכליתה. אלה היו דקות מעטות,
אך מותחות מאוד: תהיתי האם כך יסיים פארג' את חייו, מחזיק בכף
ידו הפתוחה את בקבוק הבירה לאחר תאונת דרכים יזומה ומתוכננת
מראש? האם ניתן להגדיר זאת כתאונה? בשביל כל האנשים שסבבו את
פארג' באותן דקות פארג' עצמו היה תאונה, תאונה אנושית מצערת.
יצור צמוד-עיניים בעל שפתי קרפדה המונחות אחת על השנייה כשהן
יוצאות החוצה, כאילו לנשק. בתאונות דרכים הקהל המתגודד נושא
תפילה שהקורבן עודנו בחיים, ואולם בתאונת הדרכים הזו פארג' לא
היה קורבן והקהל ביקש לוודא שהוא איננו בחיים. הדרמה הייתה
קצרה: לאחר שהבחין פארג' ברגשי הצער שהביע נהג האוטובוס היה
פוער את עיניו באחת ושואג שאגה אדירה שהשאירה את כולם עם סיוטי
לילה ממושכים, פארג' המשיך להיות הסיוט בשעות היום.

השמועות מספרות שפארג' כעלם רענן לאחר שירות צבאי נחשב לצעיר
מבטיח שניחן בתבונה ורגישות. פארג' אהב שלושה דברים בחייו
אהבת-עד: אהב את הדעת, אהב את החיים ואהב את אמא שלו, סביחה.
ביום שבו אמו, סביחה, הלכה לעולמה בשיבה טובה, התערערה עליו
דעתו. פארג' היה בן זקונים למשפחה מרובת ילדים, הוא זכה לחום
ופינוק בלתי נלאה מאמו, אף היא זכתה למסירותו הקיצונית בכל שעה
וביתר שאת כשבאה בימים והייתה על ערש דווי. היום שבו פארג'
איבד את אימו היה היום שבו איבד גם את שפיותו. הוא לא יכול היה
לשאת את הכאב שאחז בכל גופו, את המחנק שמילא כל חדר ועלייה
בלבו האבל. אחיו תומכים בו כלכלית ומנסים לספק את צרכיו
הבסיסיים, הם עושים זאת הרחק מעיניהם הרואות של תושבי השכונה,
בסתר ובהשקט. נראה כי התמיכה האמיתית מגיעה מהקהל שלו, המספק
תשומת לב בלתי פוסקת.

פארג' יכול היה להיות פקיד דואר בסניף קטן בבאר שבע, למכור
בולים ולהחתים טפסים שונים בחותמות משונות; הוא יכל לעבוד
כאינסטלטור הבקיא ברזי הצנרת או חשמלאי המחליף נורות ומתגים.
פארג' יכול היה להיות מנהיג חברתי או לוחם למען איכות הסביבה,
הוא יכל לשמש כראש המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון או
במכללה כזו או אחרת. ואולי פארג' מילא תפקיד חשוב יותר מכל
אלה, כשגיוון את חיי תושבי השכונה, כשהשכיח את טרדות היום,
כשהסיח את הדעת מן התלאות והמצוקות שמילאו את השעות.

פארג' לא היה שונה מפועלי הבניין שהעסיק אבא שלי. לאבי הרצף
היו פועלים יהודים וערבים: פועלי בניין ערבים היו בשפע, לעומת
זאת יהודי שבחר לעבוד בבניין כנראה היה צריך להיות ממש משוגע,
שכן כל פועל יהודי שהעסיק אבא שלי היה מאותגר הן מבחינה שכלית
והן מבחינה נפשית. במקרים רבים, טירופם של הפועלים הללו סייע
רבות לאבי. למשל, ביום שבו אבי סיים לרצף קירות של מטבח בבית
פרטי, הדביק את כל החרסינות וסתם את כל החריצים שביניהן ברובה,
החומר שאמור לאטום את הפערים שבין האריחים. בתום יום העבודה,
ביקש אבי מבעל הבית את השכר על עמלו, ואולם בעל הבית סירב
בהצביעו על חריץ באורך של 10 ס''מ, חריץ שלא היה אטום ברובה.
אבי הסביר כי משום שנגמרה לו הרובה, אין ביכולתו לאטום את
החריץ עכשיו, אבל הבטיח כי יבוא כבר מחר ויעשה זאת. בעל הבית
עמד בסירובו והתעקש לשלם רק בגמר העבודה. אבא התרגז על חוסר
האמון ועל העיכוב שנגרם בשל 10 ס''מ לאחר שמטבח שלם נבנה ללא
חת, הוא הסביר לבעל הבית כי עליו לשלם לפועליו כבר באותו יום
את משכורתם השבועית והדגיש כי הם מחכים לכסף הזה ימים רבים.
בזמן הזה, כשהטונים עלו והדיאלוג התלקח, פנה רחמים, הפועל
היהודי אל המקרר שבבית, הוציא משם גבינה לבנה 9% והעמיס מתוך
הקופסא על אצבעו כמות קטנה, אח''כ פנה אל נשוא הויכוח, חריץ
דקיק באורך 10 ס''מ, ומילא אותו בגבינה. ''אייבי'', פנה רחמים
לאבי, ''אני לא מבין על מה אתם מתווכחים, הכל גמור, מתברר
שנשארה לנו קצת רובה בבית''.

לעומת זאת, היו מקרים בהם טירופם של הפועלים העמיד את אבי
בסיכון: כשלא שילם להם בזמן את משכורתם, למשל, היו מאיימים על
חייו איומים ממשיים כשהם מחזיקים בידם פטיש גדול, גרזן חד, או
בלוק כבד מעל ראשו של אבי בזמן עבודה. היחסים בינם לבין אבא
שלי היו יחסים מוזרים: אבא מכוח אופיו היה משפיל אותם ללא הרף
והם היו נוחים להשפלה, לא פעם כינה אותם בשמות: ''חמור עם
תעודה'', ''אתה ממש כורדי'', ''חתיכת מטומטם'' או כאשר הבחין
בפועל שביצע את עבודתו ברשלנות היה מושך אותו מן החולצה וצועק
לעברו: ''תעוף, תעוף...'' ומלבין את פניו ברבים. היו אלה
צעירים רווקים ומבוגרים בעלי משפחות שקיבלו את הכל באהבה
וביראת כבוד. רק כשאיחרו לקבל את משכורתם היו מאבדים את
עשתונותיהם. הצעירים שבין העובדים לא הפסיקו לחקות את אבי,
בתנועותיו, בהתנהלותו ובדיבורו. לעתים נראה כי הם איבדו את
צלמם האמיתי והאותנטי והפכו להיות העתקים של אבי. בכל עת
שהייתי עוזר לאבי בבניין ובאתי עימם במגע הייתי צופה בהם
מדברים מתחילת יום העבודה ועד סופו בטון דיבורו האדיש של אבי,
בתוכן חסר הטקט של דבריו ויותר מכל - בקולו של אבא. בתחילה
חשבתי שהדבר נעשה בהומור, הומור שנועד להדחיק את ההשפלה שהם
חווים ומתקיים רק במחיצת אבי; רק אח''כ התחוור לי שכך הם
מתנהגים בשגרת היומיום, חיים בזהות שאולה, הזהות של אבא שלי.

אחד מהצעירים הבולטים היה לטיף, תושב השכונה, רווק בשנות
העשרים או השלושים לחייו, שהיה ממלמל משפטים קבועים שאבי היה
אומר בסיטואציות שונות. כשאבי היה מתעצבן למשל מיד היה אומר:
''איזה עצבים...'' בקול רם וכעוס. כשקצה נפשו בהתנהלות של אדם
מסויים היה פונה אליו באומרו: ''וויי, יש לך טבע חרא...''
ומביט באדם בסלידה. כשהיה פוגש מישהו תמיד היה פותח במשפט:
''אז, מה נשמע?'' בנימתו הכבדה והאדישה. לכן, היה זה מצחיק
לפגוש את לטיף בשכונה או אצלנו בבית, כשהוא פונה למישהו מבני
המשפחה או אליי ואומר יחד את כל המשפטים הללו ואחרים באותה
נשימה ובלי כל קשר: ''אז מה נשמע, גל? תעוף, תעוף, איזה
עצבים... חתיכת חמור עם תעודה, אתה ממש כורדי''. לשמע הדברים
האלה הייתי תמיד צוחק ואז לטיף היה חותם במשפט: ''ויי, יש לך
טבע חרא...''.

משאללה, השכן שלי, התגורר בקצה הרחוב, בבניין בן שתי קומות
ששכן בצומת מסוכן. בצומת הזה אירעו תאונות משני סוגים: הסוג
הראשון הן התאונות המבויימות של פארג; הסוג השני - תאונות
אמיתיות וקשות שהחריבו בכל חודש את הבית בקומה הראשונה,
שכתוצאה מכך היה תמיד בתהליך של בנייה מחדש. בערבית, השם
משאללה הוא צירוף של שתי מילים: משא-אללה, המהוות קריאת
התפעלות: ''איזה יופי''. בעברית לא היה ערך לשם הזה, משאללה
אמנם זכה לקריאות, אבל לא היו אלה קריאות של התפעלות. משאללה
פירנס את בני ביתו בזיעת אפו, עבד בבניין ובעבודות מזדמנות
אחרות וניסה לשמור על יציבות כלכלית. הוא היה אדם מבוגר שכיבד
אחרים ואחרים כיבדו אותו, צעדיו היו שקטים והוא הפגין אדיבות
אין קץ. בכל שעה משעות היום היה לבוש בחיוך מאוזן לאוזן, כשאור
החיים זורח על פניו. אני התוודעתי מקרוב למשאללה כשהיה מגיע
בחגים ובמסיבות משפחתיות קטנות שערכנו בבית סבתי, הוא פחות
הגיע כאורח ויותר כדרבוקיסט. למשאללה הייתה הדרבוקה האיכותית
ביותר בשכונה - דרבוקה כסופה עם עור אולטימטיבי שהפיקה
מרגליות. הייתה תמיד האפשרות להשאיל את הדרבוקה ממשאללה ולשמור
עליה כבבת עיננו, ואולם הדמות של משאללה הוסיפה לאווירה עם
השמחה שנטפה ממנו.  

משאללה יצא מכלל איזון ביום בו אשתו נפטרה. הוא לא ידע את נפשו
מרוב צער, ובעוד שילדיו הצליחו להכיל את הכאב, משאללה נכשל.
מעתה, הפך לאדם אפרורי ומוכה יגון, אף על פי שהיה מבוגר כבן
70, נראה היה שהתבגר בעשר שנים נוספות. הטירוף שאחז בו בא לידי
ביטוי ברגעים בהם פניו נפרדו מהעצב והתחילו לחייך, רגליו נפרדו
מהשיתוק שאחז בהן והחלו לרוץ ולקפץ - אבל הייתה זו שמחה
מזוייפת שנולדה מתוך ערעור נפשי. משאללה היה רץ במשך יום שלם
בכל רחובות השכונה, כאשר רק מכנסון קצרצר לגופו. כך היה רץ
בשמש הקופחת, כשכולם צופים בגופו הבלה הולך ומתפחם, כך היה רץ
בגשם הזועף שהרטיב את שפמו הלבן ובימים שברד קר כקרח ניתך על
כתפיו וחזהו החשופים. לכל מקום שאליו פניתי בצאתי מהבית נתקלתי
במשאללה, זקן עצוב עטוי בחיוך מעושה, רץ עם גוף מתכלה, עם לב
שהפך להיות רק שריר, עם יעד לא ברור.

בשבוע שבו החליטה משפחתי לעזוב את השכונה ולהעתיק את המגורים
לשכונה אחרת התנקזה באורח מקרי או לא מקרי מנה גדושה של אי
שפיות: היה זה בשעת צהריים מאוחרת, סיימתי לשחק כדורגל והייתי
בדרכי הביתה. בעודי חוצה את הכביש המוביל לבית, שמעתי חריקת
בלמים מחרישת אוזניים. בלי להסס רצתי לכיוון הצומת הסואן,
בדיוק היכן שנמצא הבית שמשפצים בקומה הראשונה בגלל התאונה
הקודמת. מהעבר השני של הצומת הבחנתי במהלך הריצה במשאללה מנתר
עם הדרבוקה שלו בצהלה, כאשר קולות הדרבוקה נמהלים בקולותיו של
האמבולנס. הגענו שנינו, אני ומשאללה, באותו הזמן לזירת התאונה.
משאללה המשיך לקפץ ולדרבק את עצמו לדעת, ואני כבר הסטתי את
מבטי ממנו לעברו של פארג' ששכב על הכביש והעמיד פנים של מת עם
בקבוק של בירה בידו הפתוחה, נותן לאחד הפרמדיקים לוודא שהוא
עודנו בחיים. בדיוק בשנייה שפארג' פער את עיניו ושאג אל תוך
פניו של הפרמדיק מוכה ההלם, הניד לטיף את ראשו וגער בקולו העבה
והאדיש של אבי: ''איזה עצבים...''