לאיטה היא פסעה לשוליו של השביל שלמרגלות עצבותה,
היא לא הנידה עפעף אך יכולתי לראות בעיניה שהיא לא איתי,
היא המשיכה לשחק את אותו המשחק ששבר את כל החוקים
שוב ושוב כמתריסה כנגד העולם,
מתבוססת בכוחה, לפעמים היא לקחה אותי עימה,
ללא ספק אל תוך שיאים שלא הייתי חווה בשום דרך אחרת, לטוב
ולרע,

היא המשיכה לנדוד שם בין פרחי עולמה,
ברכותם הם גורמים לה לשכוח את המציאות הזאת
שהיא שונאת כל כך,
צילם מסתיר את כל המראות שהיא מנסה להשכיח מליבה,
משככים את כאבה, את צלקותיה.
והוא רק רוצה לעשות משהו, למצוא עוד מילה או משפט,
להמציא נשיקה או חיבוק שישכיחו הכל,
שיחזירו אותה לרגע אל זרועותיו
בם היא טומנת את עצמה כמו היו קן של הגנה,
מקום שבו מותר לברוח, גם לבכות.
זהו חום כה מסויים שהיא חיפשה,
אהבה ללא תנאים, ללא תאווה,
רק לשכב בין זרועותיו שלרגע היה נדמה שמחבקות מספיק
חזק כדי לכאוב יחד איתה, כדי לחלוק, כדי לבעור בתוכחה,
יחדיו, טירוף על משענת שלווה, עיוור המנחה את העיוורת,
ואובדים הם יחדיו בעולמה, לפעמים...

מבטה כה מרוחק, קרירותו כמעט גוברת על חום גופה
המקשט את לילותיו באגדות על נצח,
בתשועות של סוף החיפוש, אולי סוף לבריחה, שלו, אולי גם שלה.
והם מצאו מסתור, שניהם, אחד בתוך השניה,
אולי לרגע, מסתור מהחוקים, מהשממה,
תריסר חופשים גדולים ברגע של דממה,
שם הם לחשו מעומק היותם, שם הם שתקו, שם התבדו,
שם ידעו הם את עצמם, שניהם שוטים של מטרתם,
מודעים לשקריהם, נאחזים בגורלם, אולי יוצרים אותו.
וכתבו הם מיני אגדות, בדיו קרבתם,בחומו, על כל מה שיכל להיות,
שם עולם לא נהג כטבעו וחיים לא ביזו אהבה,
שם נתנה לו מפתח לסודות מהותה, והוא, חסר פחד,
השלים עם כולה, איש סודה והיא אשת סודו, את פיסות האמת הוא אהב
בה.

לאיטה היא פסעה לשוליו של השביל המוביל אל עברה,
אל מעבר להשגתו, אל כל המרצד בשפיותה...
כה בודדה, כמו נעזבת כרסיס אחרון של צבע בשקיעה,
שם היא בחרה את גורלה, את גורלם, בבדידותה.