אז כן, הראש שלי פועל קצת אחרת מכל בחורה בגילי. זה הגיוני
ולגיטימי, אחרת היו כמה כמוני והייחודיות הייתה נעלמת, לא רק
ממני. אני נהנית לעמוד במרכז הבמה כשהזרקור מכוון אליי אבל
כשמתחילות תגובות מהקהל אני זזה קצת הצדה, ועוד קצת... עד שאני
נעלמת לגמרי מהבמה ואתם יכולים לזרוק הערות ככל העולה על
רוחכם, אני לא שומעת ולא יודעת. כי ככה זה עובד אצלי. אין לי
ברגים ושרשראות שיחזקו ויתפעלו את מערכת החשיבה ההגיונית
[כמעט] שלי, במקומם יש מסטיקים וחוטי זהב וכמה כוכבים שנפלו
והתגלגלו והגיעו עד אליי. האנושות הייתה יכולה להיות כמעט
לגמרי מושלמת אם כל החיים בה היו כאלה הסובבים אותי ודומיהם,
אבל זה לא ככה אז אני נאלצת להתמודד עם השפלות ומבוכות וקצת
דמעות שמגיעות כשבנאדם מסוים מרגיש נחות ממני או חלש יותר,
משום מה.

אני לא כזאת נוראה כמו שאני נראית, אני חושבת לפחות. גם אני,
כמו כולם, מרגישה וחושבת ויודעים מה? אולי אפילו יותר מדי. אני
חושבת יותר מדי וזאת הבעיה שלי, ואולי גם לא. ככה אני מעסיקה
את עצמי וכל הסיפוק העצמי שלי מגיע, מן הסתם, מהמחשבות שמציפות
אותי בכל רגע פנוי וגם באחד שלא. אני חושבת גם על מה שאני לא
צריכה, אני חושבת על מה שאחרים חושבים, אני חושבת עליי ועליו.
כן, אני עדיין חושבת עלינו, וכן, בשבילי זה עיסוק. עדיף מלשבת
ולבכות, לפי דעתי. אני מעדיפה לחשוב ולנתח את כל המקרים
והאירועים האפשריים או אפילו העתידים להתרחש באי אלו זמנים
מאשר להגיע לא מוכנה ולהיות מופתעת כי לא חשבתי על הדברים כמו
שצריך. מחשבות מובילות למעשים, מעשים מובילים לתוצאות. התוצאות
הם החיים, בסופו של דבר.

אז אני מעדיפה לחשוב ולהישאר שקולה ומאורגנת מאשר להיות מושפלת
ומובכת עד דמעות ותודו שגם אתם.