עמדתי שם, כמו תמיד.
כמו שהשארת אותי.
כליל השלמות
יפה וקרה ומאובנת.
והן נמשכו אליי מכל קצוות העיר,
להתקבץ למרגלותיי,
לעמוד על ראשי,
להזרים את טומאתם.
ואני נהניתי מכל רגע.
וגם סבלתי.
קרה ומאובנת, מבחירה, או שלא.
ואז באה היונה הזו,
שלא רצתה כלום.
רפרפה בסקרנותה על תווי,
בעדינות מושלמת.
בנועם, ברוגע, בקולה היפה.
מה את רוצה ממני?
פעלי כחברותייך, קשטי אותי בעוד זרזיף
והסתלקי לך.
היונה בשלה. מרפרפת, יפה, חמה, גומעת אותי במבטה, בעדינותה.
לכי, בבקשה לכי. אני מתעוררת וזה כל כך כואב (תישארי...)
היונה רק בוהה, עם האש המדהימה הזו בעיניים. בוהה ומצייצת לה.
מפשירה.
מרגישה.
לעזאזל.
רק שלא תחרבן עליי, כמו כולם. |