מכירים את זה שאתם קוראים בעיתון או רואים בחדשות על מישהו
שנהרג, ואז מראים תמונה שלו, והוא ממש יפה בעיניכם, ואתם
אומרים, "וואו, כמה יפה. איזה בזבוז". אז אני לא מבינה את
המשפט הזה. למה זה? גם במוות היופי פותח דלתות?

עליתי על אוטובוס מהישנים האלה, שמרגישים את המנוע מרעיד לך את
כל הגוף. אלה בלי מזגן, שעדיין יש בהם מושבים הפוכים.
אנשים בדרך כלל נמנעים מלשבת הפוך, כי הם חושבים שזה עושה
בחילה. אני נוטה לבחילות, ובכל זאת זה לא עושה לי בחילה. זה
אפילו קצת מגניב, לראות את הכל הפוך, כאילו אתה נוסע נגד הזמן.
אני פשוט לא אוהבת לשבת ברביעייה, כי אני לא יודעת מה לעשות עם
הרגליים, ואיפה להניח את העיניים.
אז יש לי מקום קבוע באוטובוסים, מצד ימין מאחורה, מושב אחד
לפני הספסל האחורי. לא יודעת למה, אבל ככה.
התיישבתי שם ובחנתי את כל הנוסעים. אני אוהבת לבחון אנשים.
לפעמים הם מרגישים שאני בוהה בהם, אבל קשה לי להפסיק. אז אם זה
מוגזם, אני מסתכלת בחלון על אנשים ברחוב, הם לא יודעים. אז זה
בסדר.
ואז עלתה ילדה עם תסמונת דאון בחולצה ורודה ושמש גדולה מחייכת.
היא הוציאה לשון לשתי ילדות קטנות אחרות, שהסתכלו אחת על
השנייה, ונראו קצת מבועתות. אחר כך הן צחקו.
היא המשיכה בדילוגים לאורך פנים האוטובוס, עד שאבא שלה תפס
אותה ביד. היא רצתה לשבת משמאל, ליד בחור צעיר עם לבוש מגניב
ותסרוקת מוהיקן. הוא ניסה לא להסתכל עליה ולא לבהות, אז הוא
הסיט את המבט שלו מהחלון, לרצפה, לתקרה, לחלון.
אבא שלה הפליק לה עם עיתון על היד, והורה לה לשבת מימין,
במושבים ההפוכים, ככה שהעיניים שלי נדדו אליהם בעל כורחי.
היא ילדה טובה וממושמעת, דילגה בחיוכים למושב שאבא אמר לה.
היא הסתכלה בהתחלה מהחלון, ואבא שלה התנשף בייאוש. רק אז
לראשונה נחתי על פניו המיוגעים. בדלי זיעה נטפו לאורך הפנים,
והמבט שלו נתקע על נקודה גבוהה רחוקה. היו לו פנים חיוורות
ושיער שהלבין טרם זמנו.
הילדה חיבקה את זרועו העבה, והתחילה לקלף לו פצע שהגליד. הוא
נשך את השפה התחתונה, ושתק. היא המשיכה לקלף, לחפור ולחפור.
מעניין אם היא ידעה כמה פצעים עוד נפתחו בגללה, ולא יגלידו.
הוא רק המשיך להתנשף, ולנשוך את השפה.
אז בינתיים הסתכלתי על שאר הנוסעים, מסתכלים עליה, מסתכלת על
הפצע הפתוח.
מעניין אם היא שמה לב שכולנו בהינו בה.
ובעצם מה זה כולנו.
למה אני והם זה שאר הנוסעים, והיא, היא בפני עצמה.
כולם באוטובוס היו חמוצים, ורק היא חייכה. מעניין אם היא חשבה
לעצמה שאנחנו מוזרים, שהילד עם המוהיקן הוא פריק, שאבא שלה הוא
עצבני, שהילדות ההן טיפשות, ואני לא כאן. ההבעה שלי חתומה,
אטומה.
את האמת שהיא לא יישרה מבט אליי או לכל אחד אחר, היא רק חיבקה
את הזרוע של אבא שלה, והניחה עליו את הראש. המבט שלו לעומתה,
כן נתפס בשלי. אז כבר היה לי לא נעים.
בתחנה של הקניון עלתה בחורה מהממת. זה כבר לא עניין של טעם
והעדפה, יש אנשים כאלה שברור שהם יפים בעיניי כולם. והיא ידעה
את זה. לא היה לה מקום לשבת, אז היא עמדה, והפנתה את אחורי
החצאית הצמודה שלה לעברנו. היא שיחקה בשיער שלה, וראיתי איך
מבטי הנוסעים נודדים ממנה לילדה, מהילדה אליה. יש אנשים כאלה
מרשימים, לרעה או לטובה. וכל שאר הנוסעים פשוט לא תופסים את
העין.
חוץ מהבחור עם המוהיקן, אבל הוא כבר ישב ונטמע עם השאר.
השאר, מי אלה השאר.
ובחזרה לילדה, לא יכולתי לא לשים לב שהיא כל הזמן חייכה.
וצחקה, מכלום. אבא היה מאופק. בקושי זז, אבל הווריד במצח
התנפח, והעיניים היו אדומות לחלוטין.
והיא צחקה. מעניין איך העולם נראה דרך העיניים שלה. איך כולנו
נראינו.
שוב האנחנו הזה.
אני לעולם לא אוכל לשכוח את הפנים של הילדה והאבא.
למה העיניים לא יכולות לנוח, אני מסתכלת בחלון וחוזרת אליה,
ואל הבחורה היפה, ולאבא. כל פעם באותה הרוטינה. סקרנית.
חסרת תועלת.
וואו. מי זה? חתיך!
עלה איזה חייל. נראה טוב. עם הנשק בהצלב. נראה קצת עייף. אני
לא מצליחה לתפוס את המבט שלו. אוף אני צריכה להגיד לו משהו?
אוי שיט, תיכף התחנה שלי. נראה לי. אני צריכה לרדת איפשהו פה,
אני רק אף פעם לא זוכרת איפה. התבלבלתי בספירה.
האוטובוס עמוס לחלוטין באנשים עומדים, אני מנסה לחשוב איך אפלס
את הדרך. אבל הוא באמת ממש חתיך!!
זאת התחנה שלי?
זינקתי מהמושב, עברתי דרך האנשים בזהירות, ידיים צמודות לגוף
שלא יתחככו בהם.
ביי לחייל החתיך.
פאק פאק פאק, לא פה הייתי צריכה לרדת. התבלבלתי בספירה. שוב.
עכשיו יש לי עוד מלא הליכה בחום הזה.
לבד.
יופי.