נסעתי על כביש 443. בערך באמצע, טיפה אחרי מודיעין, ירדתי ממנו
לכיוון רעות-מכבים. בחיים שלי לא הייתי פה אבל היתה לי התחושה
שאמצא את הדרך.
מקום נחמד, ישוב של אנשי קבע, הרבה ואנים של GMC עם לוחית
שחורה-לבנה.
הבנתי שיש היום איזה אירוע של חייל האוויר, משהו-הצדעה-של
שגרירות-מה-שמה, כך שהרחוב היה ריק.
ראיתי בית ענקי ולידו מין תוספת שעושים מקירות גבס או בטון קל.
היה לנו כזה בפנימייה וקראנו לו "בית סירות".
על הדלת היה השם שלה חרוט על לוח של עץ זית, משהו שקניתי לה
בפסטיבל הכליזמרים האחרון בצפת.
נקשתי.
אין תשובה.
הסתכלתי בשעון ואמרתי לעצמי שאם היא ישנה עד שעה כזו אז כדאי
להעיר אותה. אפילו חובה דתית-מוסרית לאחת שהיא מאמינה אדוקה
בעקרון הבלתי מתפשר: "שינה זה בזבוז זמן".
נקשתי חזק יותר.
הדלת, נפתחה והיא קיבלה אותי בעיניים הלומות שינה מוקפת בשמש
שנכנסה מהחלון שמאחוריה.
החצי הראשון של החיבוק היה בכניסה השני כבר היה במטבח שלה.
"אתה נותן לי כמה דקות?"
ובלי לחכות לשובה נעלמה במקלחון שלה.
"תכין קפה או תה או מה שבא לך" אמרה ונעלמה.
על מדף מעל הכיור היו כל מיני סוגים של קפה שאף פעם לא הבחנתי
בהבדל ביניהם. גיששתי שם עד שמצאתי צ'אי שאבא שלה הביא לה
מהביקור האחרון במזרח. לא הזבל שאיזה חברת תה מוכרת בצורה
מסחרית אלא הדבר האמיתי ממסעדת פיור-וג'טריאן בודהיסטית.
שמתי בקומקום כוס מים ושתי כוסות חלב. הוספתי שתי כפות של סוכר
חום. אחרי דקה בערך שפכתי פנימה את התערובת ששתינו בלילה
הראשון שלנו על שפת הים והורדתי את האש.
היא יצאה כשהשיער שלה עדיין רטוב והתיישבה לידי בחלוק. הפה שלה
שאל "מה שלומך" אבל העיניים שלה עדיין לא התעוררו. העור מעל
השפתיים שלה התכווץ. "צ'אי? איך ידעת?" אמרתי לה שאין לי מושג,
זה כאיל שהגוף שלי ידע איך לבוא לפה ואיפה יהיה כל דבר.
פתאום היא קפצה "יו!, אני לא מאמינה! יש לי שיעור!" כרתי שהיא
לוקחת שיעורי משחק אבל לא ידעתי שזה בשעה כזו של היממה. "תשאר
לערב?" אמתי לה שאני במרכז שבוע ושהערב אני נשאר ברעות. בלי
לשאול או לדעת פתחתי ספה הנחתי עליה שמיכה ונרדמתי.
כשקמתי עוד היה קצת אור בחוץ ושמעתי את הרכב שלה חונה. היתה
איתה עוד מישהי. נעה (עם/בלי ו') נכנסה פנימה ובדקה אם אני
ער.חייכתי עם העיניים אבל לא עם הפה. היא אמרה לי שהן מכינות
ארוחת ערב ושאני מוזמן.
מתחתי את עצמי לאט. הספקתי עוד לראות אותה אורזת שקית ניילון
של סופרמרקט נעלמת מאחורי הדלת-רשת.
שמתי חולצה ארוכה. היה קריר ולא רציתי לקחת סיכונים. ההורים
שלה לא היו בבית שלא הכרתי אבל ידעתי למצוא. יאלי היה אומר שזה
סימן. סימן שיש לי פוקסים לא נורמלים כשאני מותש.
הטוסטים היו בדיוק מה שהייתי צריך. כוס ענקית של שוקו רותח
ופתאום ממש התחשק לי לעשן סיגריה, אבל ויתרתי. "יש היום מסיבה
אצל נ(ו)עה, לא יהיו שם הרבה אנשים אבל אנחנו רוצות שתבוא".
היא בדיוק סיימה לשתות את השוקו בקש כזה שנגמר בכפית וזה עשה
רעש אופייני.
אמרתי לה שאני קופץ לשעה לחברים במודיעין. "אבל תבוא נכון?"
היא היתה רצינית מידי.
בסוף הם לא היו בבית. בהודעה ששמעתי יום אחרי אמא שלי עדכנה
אותי שהם עושים שלושה ימים בצפון עם הילדים.
נכנסתי לתחנת דלק שאלתי את המוכרת אם יש להם דאבל-שוט של
סטארבאקס. היא אמרה שיש רק אספרסו.
את הבית של נ(ו)עה היה יותר קל למצוא. אמא שלה עלתה מאמריקה
והבית עוצב בהתאם. ידעתי שיהיה להם אחלה בייסמנט ויכולתי
לדמיין את הכל: שטיחים מקיר לקיר, בר עם שלושה סוגי ויסקי,
הפלזמה עם קריוקי ופלייסטיישן ושולחן סנוקר בצד השני, מכוסה
כדי למנוע נזקים.
בפנים היה זוג שרקד לאט. נ(ו)עה קיבלה אותי עם כוס של קולה.
מצאתי אותה יושבת ליד הבר עם קוקטייל "שמיים" שידעתי שלא הכינה
לבד. הייתי בטוח שנ(ו)עה השתמשה בשמנת אמיתית.
העיניים שלה היו עצומות ולא רציתי להפריע לה.
במורד המדרגות הגיעו כולם. הגברים של חייה, הכרתי לפחות שניים
מהם. בזה אחר זה הם ניגשו אליה. היו כאלה שנשקו, כאלה שנצמדו
קצת יותר. כולם בהו בי, בטוחים שאני בר המזל שהיא מצאה בו מה
שלא מצאה בהם.
המוזיקה לא אפשרה ריקודים אז לא ניסיתי. הזוג עלה למעלה ונעה
אחריהם.
נשארנו שישה גברים והיא. כל אחד מהם גמגם משהו על כך שהיא יקרה
לו ושהו רוצה שתהיה איתו, למנצח. משהו על בחירה.
היה את זה שאהב אותה. טוב, לא בדיוק אותה, אז זו שהיתה ורצתה
לשכוח.
היה את זה שאהב אותה, כל כך אהב אותה ששכח מכל דבר אחר.
היה את זה שהתרחק ממנה כשהיא כל כך רצתה קירבה.
היה את זה שהיה איתה מההתחלה, ובכל זאת לא היה איתה כשהיתה
צריכה אותו.
היה את זה שהכירה לא מזמן ועדיין לא היתה שם אהבה.
והיה אותי. הבנתי שאני זה שצריך לדבר באמת.
לקחתי כוס מלאה במשהו שלא טעמתי. מבחינתי היא היתה הבסיס שלי.
העוגן שלי במציאות הכאוטית אליה נזרקתי בלי שבקשתי, מציאות
שהתממשה מול עיני.
"תבינו, זה כבר מזמן לא קשור לאהבה. היא יכולה לאהוב כל אחד
מכם, בדרך המיוחדת שלה. היא 'אוהבת את כל העולם' מבחינתה אתם
אהובים"
אחד מהם, בשיער ארוך, ניסה לסנן משהו כמו "אתה..." אבל לא
נראה לי שהוא ממש ידע מה הוא רוצה לומר, אז המשכתי.
"נמאס לה מכל מה שאתם מרעיפים עליה. כל האנרגיות והצ'אקרות .
זה נחמד פעם או פעמיים בשנה על חוף הים. כל אהבה האוניברסלית
הזו יוצאת ממכם בצורה כל כך לא טבעית.
עצרתי, ניסיתי לחשוב מאיפה המילים האלה. לרגע חשבתי שהפכתי
להיות נביא. הנביא שלה. הנביא של אלוהים.
"היא לא מחפשת מסיכה חדשה, היא לא מחפשת הזדהות. היא פשוט רוצה
שתהיו אתם, בכל מקום שאתם".
אני כבר לא רואה אף אחד רק אותה, המילים שהם מנסים לומר מגיעות
עמומות לאוזני.
"אתם באמת אוהבים אותה?
או שנוכחות שלה עושה לכם נעים בגוף, הרגשה טובה, אושר או דמו
תאושר, ראי של מציאות סובייקטיבית?
כשהיא בוכה, אתם באמת בוכים איתה או רואים בה את התגשמות הצער
שלכם, כי לכם כבר אין?
כשהיא צוחקת אתם שמחים בשבילה או רואים את מה שהייתם רוצים
למצוא בעצמכם?
היא לא רוצה שתחיו דרכה, היא לא רוצה שתשתנו בשבילה.
אם היא עושה טאי-צ'י אל תשכנעו את עצמכם שזה מה שבא לכם לעשות
עכשיו, ואל תבלבלו את השכל שזה מעניין אותכם. כולכם למדתם את
זה בסדנה ההיא בפסטיבל האלטרנטיבי ההוא או במסגרת מסודרת
אחרת.
אל תעברו לסוכר חום בגללה, במיוחד אם אתם לא מוכנים להקריב את
בלוטות הטעם שלכם לטובת העניין, הפרצוף המיוסר שלכם לא משכנע
שאתם אוהבים את זה.
תפסיקו עם המבט המזוגג הזה בכל פעם שהיא נותנת דרור לילדה
שבתוכה, לצוק הזה שמרקיד את הלב של העולם.
אתם מבקשים ממנה לבחור. דורשים אפילו. באיזו זכות? היא לא
בוחרת כי היא לא צריכה לבחור. הבחירה היא שלכם מול עצמכם.
אתם לא באמת אוהבים אותה, אתם מדמיינים אהבה איתה אבל זה נשאר
בדמיון."
אפילו קולות אני כבר לא שומע, רק היא שם.
"אני לא באמת אוהב אותה -בגלל זה אני יכול לראות את זה".
היא קמה, עברה עליהם אחד אחד במבטה, בוחנת את הצללים שכיסו
פתאום את הפנים שלהם. בסוף התיישבה על הברכיים שלי, לקחה את
הכוס ולגמה.
