הרמה הסלעית הייתה שטופה באלומה בהירה של אור. הרוח היבשה הכתה
באדמה הירוקה ופרעה בשערה השחור שיצר צל בלתי קבוע כנגד הלבנה.
השתקפות הנוריות האדומות והירוקות נצנצו על פני השטח השקוף של
קסדתו בעודו לוחץ על כפתורי המגע השחורים.
הבד הדק של חולצתה נופף ברוח כמפרש לאנייה קדומה, מנסה לעקרה
ממקומה על סלע הבזלת בקצה המצוק, רחוק ממנו, אבל לא מספיק. הוא
עמד בסרבלו השחור, חש בכוחה של הרוח אך לא בקורה או בהצלפותיה,
כאילו הייה שבשבת בראש מגדלור.
הנורה האדומה הבהבה מספיק חזק כדי שתבחין בכך מהסלע שלה. הוא
רתם את עצמו לחגורות, חיבר את חוט המידע לאחורי קסדתו וכשהפנה
את ראשו הבחין בכתם הלבן שבראש הצוק, הוא ביקש ממנה שלא לבוא,
שאין טעם, הרי הדבר מצריך ריכוז מוחלט. הוא ריכז את מבטו
בעיניה בעזרת המכשירים, כאילו הייה זה תצלום תקריב בסרט לא לו.
חיפש את הדמעה את השבירה, שחש ליבו. בעיניה. היא ידעה שלא
תבכה, מותרות כאלה יכלה להרשות לעצמה רק בקרבתו. והרי עכשיו
הוא רחוק כול כך, כאילו לא הכירו מעולם. הוא הושיט את ידו אל
'הסטיק' לופת אותו באצבעותיו ובהונו מרחפת על הכפתור בקצהו.
הוא ביטל את תצלום התקריב, התרכז בנתונים שהופיעו בקסדתו.
להבה כתומה כחולה ומרוכזת הופיע במקום שהייה, מפיצה את שאגתה
למרחב השחור. הוא הרגיש את הניתוק מהאדמה ואחר את ההאצה ואת
הכוחות הבלתי נמנעים של הטבע אל גופו. הוא נסק אל על, העמק
נפרס מתחתיו, נקודה לבנה ומתרחקת הבהבה על קצה המצוק ואחר
נשכחה מלבו. היא חשה אט אט איך הרוח שורטת בעורה, את כפור הסלע
ברגליה ומיהרה להדק את חולצתה. היא פנתה והלכה משם כשמעליה
מבזיקה נקודה אדומה ונעלמת, אולי הייתה זו השמש שמתה אי שם
בעבר הרחוק מעבר לזיכרונה, אולי. היא לא ידעה, היא אפילו לא
הסתכלה.