אני עומדת על שפת הים, איפה שהגלים נגמרים והשמשיות מתחילות.
עומדת וחופרת שני בורות קטנים שיספיקו לעקבים שלי להיטמע בחול
ולשקוע וכשיבואו עוד קצת מים העקבים ייעלמו וכל מה שיראו מכפות
הרגליים שלי יהיו נקודות אדומות קטנות שנשארו לי על קצות
האצבעות. רק אני והצבעים האלה, אני והחולות.
וגלים באים, והולכים, ומביאים איתם צדפים ואבנים. הכול מתחלף
עם כל גל קטן שמגיע עד לקצה של הים, ורק הנקודות האדומות
והקטנות נשארות שם, מציצות עליי מתוך החול הרטוב ולוחשות לי
שזה בטוח פה ושאפשר להישאר כמה שרוצים, כי אנחנו יותר חזקים
מהמים, כי אנחנו יותר חזקים מהצבעים. |
