אוכל לשבת מול הגליון לעד
והוא יוותר ריק כי בתוכי הכל נסער ונסתר
ולעולם ידי לא יוכלו לתאר את המגדלור
שאינו תר בקו האופק,
אינני אפילו יכולה לתאר בראשי
כיצד נראה המגדלור שמחוץ לקופסה.
אני לא באמת מנסה להיות חופשיה,
אחרת מה היה הטעם, האם יש טעם כעת?
המתוק והמר, החמוץ והמלוח והחריף,
האם אני זקוקה להם כשאין טעם של עוד?
אני שומעת את צלצולי השעון הכבדים,
לא הרחק, אך במרחק סביר.
הזמן המת ביניהם מתארך משעה לשעה,
אני בקופסה אטומה ובקופסה האטומה
פשוט אין כלום.
גם לא ריח של מוות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.