פעם הלכתי עם בת דודתי
לחברה שלה, בעיר ברומניה.
היא גרה רחוק, בשולי העיר
מעבר לחורשת עצים גבוהים
כמו גופות של פליטים
בין השיחים בצבצו
קנים של תתי-מקלעים.

ישבנו אצל החברה בסלון
והיא סיפרה איך סבא שלה מת משבץ
שפוף על האסלה
מערכת הסטריאו משנות השמונים
פלטה שיר של פרדי מרקיורי
משנות השבעים
שהרעיד את אוויר שנות השישים
הדחוס בין הטפטים משנות החמישים.

בדרך חזרה
חלפנו על פני נגרייה לארונות קבורה
שהציגה את מרכולתה לרחוב, זקופה
כמו חיילים עוצרי-טרמפים.

בשיר, פרדי מרקיורי מציע לאקס שלו
לנשק את ישבנו לשלום
האבק על המערכת רקד
בתנועות פרדי-מרקיוריות טיפוסיות
ובקצה המסדרון, שתק חדר-השירותים
בו ישב סבה של החברה
פרקי ידיו מקומטים
מוצלבים על מכנסיו החומים
הנחים על כפכפיו המרוטים.
תתי-המקלעים התנועעו לקצב גיטרת-הקצב
העצים הערומים עמדו דום לנוכח המעמד
והחלון המקושט משנות ה-מה-שזה-לא-יהיה
פנה אל מזרח ליילי קפוא ועמוס פחדים
אסופים כמו קהל בחשכה.
אני דמיינתי את תגובתה של החברה
כשגילתה את הסבא יושב
בחדר האסלה הקטן.

X

בת דודתי עומדת להתחתן בעוד כשבוע
עם החבר שלה מזה שש שנים
וכמתנת חתונה
אני מעניק לה את שלשת הזיכרונות האלה:
הסבא המת שעל האסלה -
המוות האינטימי ביותר
התחת של פרדי מרקיורי -
מעשה האהבה הפומבי ביותר
ארונות המתים הפעורים בשולי הכביש -
הדימוי המוזר והמגניב ביותר ללידה שאני יכול לחשוב עליו.

בין שלשת אבני הדרך האלה
צעדנו לפני שנים רבות, היא ואני
ביער ערום
כמו ריאות חשופות
בחורף רומני.

אני מקווה שכשתצעד עם בעלה
תזכור בת דודתי בחיבה את שלשת שליחי-הרצון-הטוב האלה
ממני
ותיזכר בכל הרגעים הנחמדים שהיו לנו
פעם
ובאלה שעוד יהיו.