תמיד בוכה היא אל תוך הלילה,
תמיד קולות של מלחמה.
תמיד תרצה לפגוע
במי שמעז להיות לידה.
תמיד היא חרישית מתגנבת,
אל תוך הצללים
ואני תמיד אחריה עוקבת,
מתחבאת בתוך השיחים השחורים.
תמיד שרה היא, את אותו שיר עצוב,
פניה צבועים באפור ושחור.
תמיד עם אותה שמלת קיץ לבנה
ונעל עם פרח בצבע סגול.
לפעמים מסתכלת, על העקבות שמאחוריה
בודקת שאיש לא רואה.
אין היא יודעת שאני מאחוריה,
כואבת ובוכה יותר ויותר.
אינני יודעת את סיפורה,
אינני יודעת את הסיבה לשיגעון,
אינני יודעת אם לבכות או לצרוח
האם להתנגד למשיכה
או לתת לה להוביל בדרכים לא סלולות.
אך בינתיים הולכת אחרי קולות הלילה,
עד שלא יהיו יותר עקבות,
עד שלא תרצה אותי לידה
לא תרצה לתת לי את היכולת לראות.