אהבה? חח... מילה כל כך רחוקה, כל כך קשה להסביר אותה ותמיד
צרות היא עושה, פגעה בה ללא רחמים, נכנסה עמוק לתוך לבה
והשאירה צלקת לכל אורך גופה.
אז למה להאמין? כי אין מה לעשות? כי החיים ממשיכים?
מסתובבת ברחובות, רק מבטה מסגיר את סערת הרגשות שמתחוללת
בתוכה.
עוברים ושבים, מסתכלים עליה כעל מפלצת. שחורה, מוזרה, לא לבושה
כמו כולם... לא מפחדת להראות להם שהיא שונה, ואוהבת את
הביזריות שבה.
אנשים, בחורים ואפילו ילדים, שאת התמימות כבר לא מכירים,
זורקים הערות, מעליבים, פוגעים...
המוזיקה שדמעות יכולה להוריד מעיניה, נכנסת ישר לאוזניים, בלי
שאף אחד אחר ישמע. מתחברת לכל צליל, תו, ובשקט הולכת והולכת.
נזכרת היא בזמן שבו נראתה כמו כולן, לבושה בגינ'ס צמוד, חולצה
ורודה, מסתתרת מאחורי צבעים ששמה על פניה. ולא נותנת למי שהיא
באמת לצאת החוצה.
כאשר עברה היא ליד חנות שבה דמותה השחורה השתקפה - קטנה, יפה,
אומללה - נעצרה והסתכלה. זאת היא! חסינה! אפילו מים לא יוכלו
לעבור דרכה. בנתה חומה מסביב ללבה, שמא מישהו ירצה בשנית לפגוע
בה.
אהבה אותו יותר מאשר את הוריה. קשורה הייתה בנשמתה לכל גופו.
הוא הראשון והאחרון שבו התאהבה, ולכן נתנה לו את כל כולה.
דמיינה וחלמה איך באותו לילה ישבו, שעות על גבי שעות מול אגם
הברבורים, שותקים, מחוברים. איך הוא ילחש לה דברים מתוקים.
והיא - מקשיבה, חלשה, ומחזקת את אחיזתו בשלה.
אך המציאות רחוקה, בגד הוא באמונה הכאיב ופצע והשאיר אותה שם
בודדה.
מאז אותו יום, לא עלה חיוך על פרצופה. כל כך פגועה עד שפשוט
נשברה נפשה.
רק לבד יכולה היא לאסוף את הפצעים, את הדמעות האבודות, את
השברים הקטנים, ולהרכיבם מחדש... רק לבד!
כמו פרח בלי קוצים נפתחה בפניו. נתנה לו להיכנס לעולמה,
להכניסו לשבילים ולדרכים המובילים הישר לתוך לבה.
והוא? ניצל את תמימותה, שאב ומצץ את נשמתה, לא הבין איך הוא
אכל את כל כולה... והיא? היא אותו אהבה.
אהבה? חחח... אומללים שכמותכם, אין דבר כזה, לפחות כך היא
עכשיו מרגישה.
זהו מושג... מילה שהמציאו, השתמשו בו ללא רחמים, ואף אחד לא
רואה.
חירשים! עיוורים! רק שואפים להבין.
מחפשים באפלה להרגיש ללטף. אף אחד לא יוכל לעזור, לבד תכיל את
כל רגשותיה, בודדה וסגורה.
רק לבדה תוכל להרים את הראש קצת יותר גבוה, ולא תיתן עוד לאיש
להיכנס לעולמה.
את הצלקת בלבה לא תוכל לתקן... והיא? היא אותו אהבה.