חזרתי שבת אחת הביתה מהצבא ויובל בדיוק הביא את חברה שלו, ענת,
לארוחת שישי.
בפועל, לא היינו מהמשפחות שישבו כל שישי עם שולחן ערוך, חלה
ובקבוק יין.
ברוב המקרים הייתי יושב ורואה את מהדורת החדשות בזמן שאימא שלי
הדיחה כלים או קראה ספר.
אבא שלי כמעט אף פעם לא היה בבית, משום "שהמחלות בהם חלו
הפציינטים שלו לא היו רק מחלות של חול", ככה אמא הסבירה לי פעם
כשהייתי קטן.
ולכן, הופתעתי מאד כשראיתי אותו בפעם הראשונה אחרי הרבה מאד
שנים בבגדי הבית שלו.
תחילה שאלתי בדאגה אם קרה משהו לסבתא, היות שבזמנו היא סבלה
מהתקף שיעול חריף.  אך אמא הרגיעה אותי והסבירה מה פשר העניין
והפצירה בי שאלך להתקלח במהירות משום שהם עלולים להגיע בכל
רגע.
כשיצאתי מהמקלחת השולחן כולו היה מכוסה בקערות וצלחות הגשה ,
אפילו בחגים לא זכיתי לראות כמות כל כך גדולה של אוכל.
שאלתי בצחוק אם יובל יודע שהוא עומד להתחתן ואמא אמרה לי
להפסיק להתחכם ושאלך לעזור לאבא להוציא כסאות מהמקלט.
לבסוף יובל הגיע, לבוש במעיל העור שלו כשמאחוריו משתרכת צללית
קטנה.
אמא שלי לא הסתירה את התלהבותה וכבר הציגה את עצמה ואמרה לא
להתבייש ושהיא שמעה עליה הרבה.
לא הייתי מסוגל להסתיר את החיוך שנמרח לי על כל הפנים.
ידעתי שיובל שונא את הטקס הזה שלה ועל אף שהיה שחצן גדול בחברת
זרים, הוא לא העיז לומר לה מילה על כך מעולם.
למזלו, אבא שאל אודות ארוחת הערב ואמא מיהרה בחזרה למטבח וחזרה
עם עוד מטעמים שמעולם לא חשבתי שידעה להכין.
כפי שציינתי מקודם, יובל היה גבוה למדי ובגיל שבע עשרה וחצי
הוא כבר התנשא לגובה של מטר ושמונים.
אני מתאר לעצמי שענת לא הייתה נמוכה באמת, אך כל אדם שעמד
בסמוך אל יובל הצטמק, והיא דמתה לננסית עת שישבה לצידו בשולחן
האוכל.
היא לא הרבתה לדבר ואכלה מעט מהמגוון העשיר שהוצע לה, דבר
שהטריד את מנוחתה של אמי בבוקר שלמחרת והטריף את כל יושבי הבית
פרט ליובל שעשה בשכל ויצא.
במוצאי השבת אבי כבר מיהר לשים עליו את החלוק הלבן ויצא לקראת
עוד ביקור בית של פציינט חולה.
שבוע לאחר מכן פרצה מלחמת המפרץ ואני נתקעתי בבסיס עם מסכת
האב"ח ומנות קרב, אבל בלילה חלמתי על אותן קערות מלאות אוכל
שהכינה אמי לכבוד בואה של ענת.